זו לא פרידה

הוא הסתכל עליי
אני הסתכלתי עליו בדמעות בעיניים.
הוא לבש את בגדי הצבא שלו. הוא החזיק את הרובה שלו, וחבש כובע.
סידרתי לו את המדים. החלתי לרעוד ולהתייפח.
"למה אתה צריך ללכת?" שאלתי בקול רועד
"את יודעת למה" הוא הסתכל עליי בעיניים אוהבות וחמות, אך גם עצובות
"אני לא רוצה שתלך…" אמרתי במרירות והחלתי להתייפח על חזהו השרירי.
"אל תדאגי" הוא אמר לי
"אני אחזור. בקרוב"
הסתכלתי עליו, כשואלת, "אתה מבטיח?"
"אני מבטיח" הוא ענה לי, בעיניים מלאות אהבה.
הוא חייך אליי חיוך קטן של ביטחון.
הוא תמיד הבין אותי. תמיד ידע מה אני חושבת אחרי מבט אחד.
הוא היה כל עולמי.
אהבתי אותו אהבת אמת.
תמיד שהייתי אתו, הרגשתי בטוחה ושלווה. תמיד כשהייתי אתו, ליבי דפק בחוזקה.
ככה זה כשמתאהבים במישהו.
כל פעם שאני רואה אותו, זה מרגיש כמו הפעם הראשונה.
חייכתי חיוך קטן של מבוכה ואהבה.
שמענו צופר.
ידענו מה זה אומר.
הוא צריך ללכת.
הסתכלנו אחד על השנייה, דומעים.
נישקתי אותו לפרידה.
התחבקנו.
"אל תדאגי" הוא אמר לי, בעוד הוא מסתכל אליי, מנסה לעודד אותי
"אני אחזור!" הוא אמר ויצא מהבית.
המשכתי להסתכל עליו בחלון.
הוא המשיך להתקדם לכיוון המכונית. הוא תפס אותי במבטו.
הוא נופף אליי, ניפוף קטן שאמר לי הכל.
נופפתי לו גם. המשכתי לרעוד.
הוא נכנס למכונית, שם חיכו לו עוד חיילים שנפרדו ממשפחותיהם.
הם יודעים מה מחכה להם.
הם יודעים שיש סיכוי שהם לא יחזרו.
נסגרה הדלת.
המכונית החלה לנסוע עד שנעלמה מטבח ראייתי.
הוא יחזור, אמרתי לעצמי.
זו לא פרידה