מחנה הטיטאנים פרק שמונה

המשכנו ללכת עד שהשמש שקעה. כנראה היינו במערה מתחת לגשר שער הזהב הרבה יותר זמן משחשבנו.
אני ואיידן לא רצינו, אבל גררו אותנו להר טאם. גם כולם לא נראו מאושרים מלחזור להר הזה, אבל אין לנו ברירה. זה מקום שקט לישון בו.
לא הגענו לפסגה, אני לא רוצה להגיד שוב שלום לאטלס, במקום זה הקמנו מחנה על רכס משני. הפעם לכולם היה קצת יותר קשה להירדם.
"לילה טוב." אלכס היתה הראשונה שנרדמה.
"לילה טוב." כולם התחילו להירדם אחד-אחד עד שנשארתי לבד… עם ליאן.
"איך ידעת איזו דרך לבחור?" שאלתי אותה.
היא משכה בכתפיה. "לא יודעת, סתם ניחשתי."
צמצמתי את עיני. גם לניחושים יש שורש של היגיון, הבטתי בה בחשדנות אבל לא לחצתי עליה. אחרי שהתחלנו להסתדר? לא רציתי להרוס את זה.
היא נשכבה על האדמה שהוכיחה את עצמה כלא רכה במיוחד, כי לקח לה קצת זמן למצוא תחונה מתאימה. "אתה יודע משהו?"
"מה?" שאלתי.
היא חייכה. "אתה יותר נחמד מריין, בוא ננסה להתעלם מזה שהאמהות שלנו די אויבות ונסתדר אחד עם השנייה."
חייכתי. "אין בעיה."
והיא הלכה לישון. אני נשארתי לבד, לחשוב על העבר שלי.
חשבתי על הטעות שעשיתי. אם הייתי מקשיב לאימא שלי וללב המעצבן שלי כולנו לא היינו עכשיו. כנראה הייתי עכשיו במחנה החצויים, אולי אפילו באולימפוס בתור בן אל-מוות.
תפסיק לחשוב ככה! צעקתי על עצמי בלב. אסור לך לחשוב על "מה היה אילו". הדבר הזה יכול להרוג אותך.
הבטתי על השעון של אלכס ונאנחתי בהקלה. חצי השעה הזאת נגמרה מהר.
הערתי את בוייל ונרדמתי מיד.

זה כנראה לא היה רעיון ממש טוב לחשוב כל כך הרבה על העבר שלי.
הייתי שוב באותו מקום: נהר הסטיקס. לוק קסטאלן ועוד שני חצויים היו איתי, לא שזה היה ממש הכרחי.
"אתה בטוח בזה?" שאל החצוי שעמד משמאלי בפחד.
לוק הנהן, שפתיו רטטו במקצת. "אני חייב לעשות את זה, אם לא קרונוס יהרוג אותי."
הגענו לראש הצוק הקטן של הסטיקס. לוק הושיט לי את החרב שלו והתכונן לקפיצה.
לא אמרנו כלום והבטנו בלוק שנשם עמוק והגיע לקצה הצוק.
שנייה לפני שהוא קפץ הרגשתי כאב חד בראש שלי. משהו במוח שלי אמר לי שאסור לי לתת ללוק לקפוץ.
תהרוג אותו. אמר קול נשי אך קשוח. קול שכבר שמעתי בעבר.
אני לא יכול.
אתה חייב.
ומשהו בלב שלי אמר לי שאני באמת חייב לעשות את זה. אם לא משהו ממש גרוע יקרה, אבל פחדתי. חוץ מלוק שהוא לוחם החרב הכי טוב במאה השנים האחרונות יש עוד שני חצויים שמוכנים להרוג אותי. זה לא רעיון טוב.
קפאתי והבטתי בלוק שקפץ לנהר הסטיקס.
"בואו נלך לחכות לו בגדה." אמר אחד החצויים לידי. החצוי השני הנהן ושניהם רצו למטה.
עמדתי ללכת אחריהם, אבל קרסתי ושפשפתי בכאב את צווארי. הרגשתי כאילו מצמידים לי לשם ברזל מלובן. לא הצלחתי לראות כלום מרוב כאב.
כשהכאב הפסיק שוב שפשפתי את צווארי. מה שהרגשתי היה צלקת עם צורה מוזרה. רק אחרי כמה זמן הבנתי שהצורה היא צורת מאזניים.
הסימן הזה יישאר טבוע בעור שלך עד שתכפר על הטעות שלך. אמר אותו קול נשי.
קמתי מטושטש ורצתי במורד הגבעה.

התעוררתי והתיישבתי מיד. השמש בדיוק זרחה והשמיים נצבעו בצבעים עזים.
עדיין הייתי מטושטש מהחלום ורק אחרי כמה זמן ראיתי שהחברים החדשים שלי נלחמים על חייהם.