השקט שאחרי הסערה

אף אחד לא באמת התייחס אליה, עד עכשיו
כולם תמיד צחקו עליה, העליבו אותה.
אני תמיד הסתכלתי מהצד, ואחר כך מנסה לנחם אותה.
"למה עושים לי את זה?" היא תמיד הייתה שואלת אותי בבכי מר
לא הייתי עונה.
לא ידעתי מה להגיד.
כל יום היא הייתה מתפרקת ממר גורלה ובוכה בכי מר…..

היום,
אני לא שומעת אותה בוכה יותר
אני לא שומעת את ההצקות אליה יותר
אני רואה את כולם, שקטים, קודרים,
מלאי אשמה.
הם יודעים מה הם עשו
למה הם גרמו.
אני באה אליה כל יום,
מביאה לה פרחים
ובוכה במקומה.
למה עשית את זה?
למה לא ראיתי את זה בא?
למה לא עשיתי משהו?!, אני תמיד שואלת את עצמי ומיד מתפרקת בבכי.
כולם יודעים מה קרה, ולמה הוא קרה.
אף אחד לא ניסה לעצור את זה.
אבל עכשיו אין מה לעשות…
עכשיו זה רק השקט שאחרי הסערה