בעצם אין לי כלום- פרק 19

מנקודת המבט של שלו:
יומיים טיפלתי באביב עד שהבנתי שהוא מרגיש כבר יותר טוב. יומיים שהרגישו לי טובים יותר מכל יומיים אחרים שהיו לי פה. סוף סוף עשיתי משהו. העובדים של המטבח כבר היו רגילים לראות אותי מתרוצצת להם מתחת לרגליים. לא נתתי לאביב לעשות שום דבר. כל דבר שהוא היה צריך עשיתי בשבילו. סוף סוף הרגשתי שאני נתונה לרשות עצמי ולא שיש בנאדם שדואג לי. הכנתי אוכל כמו בבית, ניקיתי אחרי הבלאגן של עצמי. סוף סוף הרגשתי שיש תכלית לזה שאני נמצאת במקום הזה. ביומיים האלה גם אביב ישן אצלי בחדר. אני כדי לא להידבק וגם כדי לא לגרום לו להרגיש לא נעים, ישנתי או בספה שבסוף המיטה או על מזרון מתחתיו. רבים היו הפעמים שרבנו על זה שאני צריכה לישון למעלה ולא למטה. הוא לא הפסיק להתווכח על זה עד שבאתי עם הקלף שאומר שהוא חייב לעשות כל דבר שאני אומרת. אחרי זה הוא כבר שתק. זה אמנם קלף מגעיל שאני מתעבת אבל כל עוד זה השתיק אותו ונתן לו להמשיך לנוח- עשיתי את שלי.
בבוקר יום שבת התעוררתי ולא רציתי לקום מהמיטה. קמתי קצת לישיבה והעפתי מבט אל המיטה. היא הייתה ריקה. כנראה שאביב או הלך לשירותים או כבר באמת מרגיש טוב והוא הלך להסתובב. סובבתי את ראשי ועם שמיכת הפוך העברתי את מבטי לכיוון השני. רציתי להמשיך לישון אבל משהו חסם אותי. השינה פשוט לא באה. אולי קשה לי ללכת לישון כשאני לא יודעת איפה אביב או אם הוא בסדר. הדאגה שלי אליו בימים האחרונים היתה גדולה יותר מכל דבר אחר. כשהבנתי סופית שאני לא יכולה לישון קמתי ,התארגנתי וירדתי למטבח כדי להכין לי קפה של בוקר.
"בוקר טוב" אמרתי לאחד האחראים שביומיים האלה למדתי ששמו הוא איתי.
"בוקר טוב שלו. אביב ביקש לתת לך את זה" הוא אמר בחיוך והושיט לי פתק. כמה קיטש יש בבנאדם כמה? אביב ממש אוהב לשחק איתי במשחקי בילוש. טוב נו. הפתק אמר לי שאני צריכה לרדת קומה אחת ולמצוא דלת חומה ולהיכנס אליה. אוקיי, זה פשוט.
"תודה רבה" אמרתי לאיתי בחיוך, "שיהיה אחלה יום", והתקדמתי לכיוון היעד של הפתק. מצאתי בקלות את הדלת החומה ונכנסתי פנימה. שם עמד אביב עם חיוך מדהים, אחד החיוכים הכי מתוקים שראיתי בחיים, ומתחתיו היה שולחן עגול עם ארוחת בוקר פשוטה וצנועה. אני פשוט מתה על ארוחות פשוטות כאלה.
"אני מבינה שאתה מרגיש יותר טוב" אמרתי לו בחיוך.
"בזכות מישהי מדהימה אני בהחלט מרגיש יותר טוב".
"נהניתי לטפל בך" צחקתי והתקדמתי אל השולחן.
"ואני נהניתי מהטיפול. באמת שאני חייב לך על זה".
"אל תדבר שטויות" צחקתי והתיישבתי, "זה באמת לא היה כזה סיפור".
אחר כך פשוט ישבנו שנינו ודיברנו. אכלנו את ארוחת הבוקר הטעימה שפחדתי לשאול אם הוא הכין או אחד הטבחים, העיקר הכוונה. צחקנו ופיטפטנו. הכל הרגיש נורמלי לחלוטין. קמים בבוקר ורואים את אביב, יש משהו לא טוב או מוזר בזה? ממש לא. אני אפילו יכולה להתרגל לזה.
השיחה הייתה קלילה. כל כך שמחתי שהוא מרגיש הרבה יותר טוב. הטיפול שלי שבו משעה לשעה הוא הרגיש טוב יותר כנראה באמת שיפר את הרגשתו. הייתי גאה בעצמי.
"תגיד" פניתי אליו אחרי שסיימנו לאכול, "באמת התכוונת למה שאמרת? שבחיים לא אהבת מישהי כמו שאתה אוהב אותי?".
"בטח. דברים כאלה אני לא יכול להגיד בלי באמת להתכוון אליהם".
"מה אתה אוהב בי?" שאלתי מסקרנות.
"מבחוץ או מבפנים?".
"אה זה גם וגם?" שאלתי צוחקת.
"אני מבין שההערכה העצמית שלך כלפי עצמך היא לא גבוהה במיוחד".
"אתה מדבר עם מישהי שתמיד נחשבה לחריגה איפה שהיא הייתה ואנשים בדרך כלל לא התחברו אליה. זה לא מובן בשבילי שמישהו יאהב משהו בי ובטח שלא יעריכו אותי".
"אז הגיע הזמן שזה ישתנה. אני אוהב בך את הצניעות שיש לך, את החוכמה שלך והדרך לפתור בעיות. את זה שאני מרגיש הכי בטוח בעולם לספר לך דברים ולהיות כן איתך לגמרי. ומבחוץ- העיניים היפות והממיסות שלך, האף הקטן והמדהים והשפתיים המטריפות שלך שאני רק רוצה לנשק כל רגע בחיי. להמשיך או שאת תהיי מובכת?".
"אני כבר מובכת" צחקתי. הוא חייך אליי חיוך מתוק.
"אתה נמשך אליי?" שאלתי.
"בטירוף. במשך השבוע וחצי האחרונים מאז שנפל לי האסימון שאני בקטע שלך אני ניסיתי להדחיק את המשיכה שלי אלייך כי ידעתי שזה לא דבר שיכול להתקיים. את לא מבינה כמה כיף זה פתאום לשחרר את הכל".
"זה לא דבר רגיל שיש בנאדם שנמשך אליי.תמיד התביישתי בגוף שלי למרות שידעתי שאין באמת במה.. לא שנאתי את עצמי חלילה פשוט לא חשבתי שמישהו אשכרה ירצה אותי".
"החששות האלה גרמו לך לפקפק בקשרי עבר?".
"לא היו לי כל כך הרבה בכלל כך שהחששות האלה לא יכלו להרוס אותם..".
"אני מבין" הוא אמר. הרכנתי את ראשי אל הרצפה. חשבתי על כל מיני אנשים, כאלה ואחרים. כאלה שרציתי ולא ידעו על זה לעולם. ראיתי את היד של אביב מגששת אחר היד שלי. הוא הגיע אליה והחזיק בידי. הרמתי את ראשי אליו והעיניים המדהימות שלו לכדו את שלי.
"אני באמת אוהב אותך" הוא אמר לי בקול רגוע, "ואני אהיה מאושר אם תהיי שלי. אני ארגיש כאילו כל יום הוא יום מאושר כשאני אדע שאני קם ליום שבו את מוגדרת כחברה שלי. אני לא חושב שאי פעם הרגשתי כל כך טוב ליד מישהי". התחלתי לשחק עם ידו. לא באמת ידעתי איך להגיב. הוא קם לפתע וביחד איתו גם אני קמתי. הוא התקרב אליי לחיבוק חזק. הידיים שלי נגעו בעורף שלו, לא רציתי לעזוב אוצם.
"אתה כבר לא חולה?" שאלתי כשהפרצוף שלו היה מולי. הוא הניד את ראשו לשלילה.
"בטוח?" שאלתי כשהאף שלו נגע בשלי.
"במאה אחוז" הוא אמר. הקול שלו חישמל לי כל חלק בגוף. הרגשתי את הנשימות שלו מתקרבות אליי. כשהשפתיים שלו סוף סוף פגשו בשלי חשבתי שאני חולמת. זו הייתה הנשיקה הכי טובה שהייתה לי בחיים. היא הייתה מלאת תשוקה ומלאת ביטחון. הרגשתי ברגעים האלה שאני באמת שלו ושהוא שלי.