השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 4 –

קיוויתי שאני היחידה שראתה את הפתק, וניגשתי אל החלון.
הסתובבתי אל הפתק בתנוחה שהיתה אמורה להיות טבעית(ולא הייתה, ככל הנראה.), כדי שאוכל לקרוא את מה שכתוב.
" 'מתקרבים לסוף, מה?' " מלמלתי, קוראת את מה שכתוב.
עיניי נפערו בהבנה, ותלשתי את הפתק מהחלון.
קרעתי אותו למיליוני חתיכות קטנות, והשלכתי אותו לפח, דואגת לריילי, שלא ידעה שברגעים אלה
קרעתי איום על חייה.
"אמ.. לוסי?" הקפיץ אותי קולה של קלייר, "מה זרקת?"
"מה? הו – אמ, כלום. משהו שישב לי בכיס ושחכתי לזרוק." עניתי במהירות.
"אה, אוקיי." נרגעה.
"הממ. אני צריכה ללכת, יש לי מבחן ביום שני. נתראה." מלמלתי – אמרתי, אספתי את התיק שלי, וחציתי במהרה את חדרה של ריי, משתוקקת לשכוח את מה שראיתי.
"אוקיי, לו." חסמה את דרכי ריילי, "מה זה באמת היה?" שאלה.
נשמתי עמוק, ועניתי לה שקר מוחלט, "זה היה פתק אידיוטי שדארן הביא לי היום בשעה הרביעית."
"אומייגאד, מה היה כתוב שם?" צייצה בהתרגשות.
"כלום," המשכתי בשקר שלי, "רק ש'הוא מצפה בקוצר רוח לדייט שלנו'."
"ואת מסכימה?" שאלה זואי.
"נראה לך? לא עם אחד כמו דארן. אני זורקת אותו אחרי הדייט." מיהרתי לצאת.
לברוח.
ללכת.

"היי, סנשיין." אמרה לי אימי כשנכנסתי הביתה, "איך היה היום בבית הספר?"
"לא יודעת. אידיוטי ומשעמם. כמו תמיד." עליתי מהר אל החדר שלי, נזכרת ששחכתי את הנעליים של ריילי.
'לא נורא,' חשבתי, 'נשים נעליים אחרות, לא את של ריילי.'
הייתי בטוחה שהכל הוא בדיחה, או לפחות ניסיתי להרגיע את עצמי.
ניגשתי אל הארון, ופתחתי אותו, מעיפה מבט בכל הבגדים המקופלים והתלויים.
"הממ.." אמרתי לעצמי, "את זה… ואת זה, עם זה." הוצאתי חולצה כחולה, ג'ינס משופשפות צמודות, ונעליים גבוהות, שאהבתי.
מדדתי את הבגדים והייתי מרוצה ממה שלקחתי.
זה לא היה מרשים במיוחד, אבל לא ניסיתי להרשים את דארן.
אם כבר, להרחיק אותו, לדחות. לא הייתי מעוניינת בו.
הוא היה גס, מזלזל, שוביניסט, ומגעיל. חצי מהבנות בשכבה שלנו ובשכבה מתחתינו היו שבורות לב בגללו. שנאתי אותו, ולא רציתי שיקרה לי אותו דבר.
לא רציתי להיות בדיחה, כלי במשחק שלו.. אבל הוא כל כך אידיוט יהיר וחתיך שאי אפשר לסרב לו.

***
אני מאוכזבת מעצמי.
איך לעזאזל הרשתי לעצמי להסכים לו?
ארורות יהיו העיניים הכחולות הקרות והיפות שלו.
אני מלאת חרטה.
לעזאזל, אני רוצה להבריז לו, אבל זה יראה לו רק שאני פחדנית.
ואני לא פחדנית.
אני שקולה. מאוד. מאוד. הוא לא הולך לשבור אותי.
לעזאזל, התחיל לרדת גשם.
העפתי מבט אחרון במראה, מחליקה את שיערי על הכתפיים, ובחרתי את מעיל העור בעל הכובע, מרופד הפרווה שלי.
ירדתי ללמטה, משתדלת לא להחליק מהרעד שברגליי.
"עם מי הדייט שלך?" אחי האידיוט בן ה – 11 ישב לשחק את המשחקים המזורגגים שלו בסלון.
"לא עניינך, ואתה לא מכיר אותו." אמרתי ובדקתי את השעה,
מתנשפת מכך שבעוד 3 דקות דארן וויליאמס יתקתק לי בדלת, ואני אצא בגשם הזה, לסרט איתו.
"היי, אני בחוץ. את יכולה לצאת? הגשם מטורף." קיבלתי ממנו סמס.
"אלוהים, אתה כזה פרינססה," מלמלתי ויצאתי.

"אז.. איזה סרט רואים?" ניסיתי לפתח שיחה.
"לא הזמנתי כרטיסים באינטרנט," אמר, "אז נהיה חייבים להזמין שם."
"הו.. אמ.. אוקיי."
ניסיון לא מוצלח במיוחד.
נו טוב, לפחות הגענו אל הקולנוע.
יצאנו מהמכונית שלו, ורצנו אל דוכן הכרטיסים.
"תבחרי את," החווה בראשו לעברי, "אבל לא משהו של בנות."
מלמלתי משהו זועף, ובחרתי.
שילמנו למוכר ונכנסנו אל האולם שהיה מוזכר בכרטיס, והגענו אל הסרט ממש כנגמרו הפרסומות.
במהלך הסרט דיברנו קצת, כי לא היו באולם הרבה אנשים להפריע להם.
למען האמת, ברגע שמדברים איתו ברצינות, דארן ממש מקסים ומצחיק.
לא, לא, לא. זה לא קורה לי.
ברור שלא.
'דארן הוא אידיוט מוחלט ליד חברים שלו.
תזכרי את זה.'
ו..בדיוק כשחשבתי על זה, דארן הזיז קבוצת שיער אל מאחורי האוזן שלי, בחינניות.
השפלתי מבט אל ידיי, שונאת את עצמי על כך שהשליתי את עצמי.

ברגע שנגמר הסרט ויצאנו, הבחנתי שלא הרבה צעירים הגיעו היום לקולנוע, והיינו לבד בערך.
"איך היה סרט?" שאל אותי.
"הוא היה נחמד. מה אתה חשבת עליו?" הפניתי את הנושא אליו ולא אליי.
"לא ממש התרכזתי בו," חייך.
אוי, לעזאזל. הוא לא התרכז בסרט.
הוא התרכז בי.
אלוהים, איך הוא עושה את זה? גורם לך להרגיש שאת מיוחדת, שזה רק את.. איך זה עובד?
"לוסי?"
"מה? הו – אמ.. מה אמרת?"
"אני הולך לשירותים, חכי לי פה. ואל תזוזי, אוקיי?" צחק.
"אממ.. אוקיי."
הוא הלך, ונשענתי על הקיר הקרוב, וחיכיתי.
וחיכיתי.
וחיכיתי, עד כדי כך שהתחלתי לדאוג.
התקשרתי אליו, אבל הוא לא ענה.
כמובן, הוא בשירותים.
התקשרתי שוב, והוא לא ענה.
לעזאזל, התקשרתי שוב, ושוב ושוב, והוא לא ענה.
יצאתי החוצה, מחכה לשום דבר, והבחנתי שהאוטו של דארן לא במקום שהוא החנה אותו.
מה לעזאזל קורה פה?
התחלתי לבכות ולקפוא מהגשם והקור, ולפחד.
מישהו החל לצעוד לעברי, ופלטתי ציוץ חלוש, "דארן?"
"לוסי, זאת את? אלוהים, אני לא רואה כלום בגשם הזה." קול מוכר התקרב אלי.
המישהו המוכר הזה התקרב אלי כל כך, הרגשתי את נשימתו על עורי.
"לוסי, את בסדר? את קופאת," הוריד את מעילו ופרס אותו עליי.
"ג'יימס?" שאלתי בלחש.
"כן, זה אני." שמעתי את חיוכו.
"מה אתה עושה פה?"
"הייתי אצל חבר. בואי, אני אקח אותך הביתה." עזר לי לצעוד אל האוטו שלו.
"לא קר לך?" שאלתי כשהחל בנסיעה אל הבית שלי.
"לא, אני בסדר. אבל את צריכה להתחמם." הדליק את המזגן.
הסתכלתי עליו, וכל מה שכיסה את פלג גופו העליון היה גופיה דקה ושחורה, ונגד רצוני, התחלתי לחשוב על מה שמתחתיה,
ולפתע, באורח פלא ממש, כבר לא היה צורך במזגן שיחמם אותי.
"למה את מסתכלת עלי?" גיחך.
"מה – הממ. בלי סיבה." הסטתי את מבטי במבוכה, וכנראה הפנים שלי בערו, מה שהחושך הסתיר.
"אז.. איך נתקעת מחוץ לקולנוע?" שאל.
"אני – היה לי דייט. והוא נעלם." מנעתי מעצמי לשקוע במחשבות על זה.
"הבריז?" הרים גבה.
"לא, דווקא היה נחמד. הוא אמר שהוא הולך לשירותים, ונעלם. ברצינות, נעלם.
האוטו שלו לא היה בחניה אפילו. זה היה מפחיד. איך בכלל מצאת אותי?"
"הממ.. הייתי בדרך לאוטו, וראיתי את הפנים שלך מבזיקות כשיצאת מהקולנוע."
"הו, הממ." השפלתי מבט.
"טוב, את יורדת פה." עצר את האוטו מול הבית שלי.
הושטתי לו את הג'קט שלו, ומבטנו הצטלבו, מיהרנו להסיט מבט.
"תודה, ג'יימס." נישקתי לו את הלחי, "להתראות."