מחשבות- פרק 1.

הלילה שבו הכל התחיל. הייתי עם חברתי במרכז קניות, וידינו היו מלאות שקיות. בעיקר שקיות עם בגדים, תכשיטים ואיפור. דברים של בנות, בקיצור. היא קנתה הרבה יותר ממני, שישה שקיות היא סחבה. תמיד יש לה מזל בקניות, היא יודעת לזהות את הדברים הכי טובים, הדברים הכי נזקקים לה. ולא נציין שהיא עשירה, ואין לה בעיות ללכת לקניות כל יום. אצלי זה קצת בעיה, למשפחה שלי יש בעיות כלכליות. היא לא משפחה ענייה, אך קשה לנו לחזור למעמד הביניים. הפעם אבי קיבל שכר גבוהה במיוחד, והוא פיצה את כולנו בקניות ומותרות.
היא הייתה לבושה בבגדי יוקרה, חולצת מותג של חברה עשירה, ג'ינס בשווי 500 ש"ח, מחליק יפני כתספורת לשערה החום הארוך, עם נעלי עקב. היא גם איפרה את עיניה הירוקות בעיפרון, מסקרה ועוד כמה דברים משניים. אך זה היה לה בול, וזה לא היה נראה כאילו היא מרחה על פנייה איפור בכוח.
קוראים לה נטשה. אני אסירת תודה שאני חברתה, היא נהדרת וקשה לי למצוא חסרונות בחברות שלנו. למרות שהיא לפעמיים מעצבנת בקול הילדותי שלה. אך זה לא משנה משהו בחברותינו הטובה.
הייתי מתפללת להיות כמוה. נדפקתי עם שיער בלונדיני עם גווני חום ותלתלים מעצבנים, עם משקפיים עם המספר הכי מעצבן שאפשר, (לא זוכרת, אך אני רואה מטושטש בכל פעם שאני מסירה את משקפיי.) ועיניים חומות רגילות. גם השמנתי קצת, ואני שונאת את זה. היא רזה מושלמת, לא רואים לה את העצמות, הבטן לא נראית גם כן. והשם הנוראי, קטיה. אני שונאת את השם הזה, כשאגיע לגיל 18, (בערך עוד 5 שנים, קצת בעיה,) אשנה את השם לאנג'לינה. למרות שהמון אנשים אומרים שהשם אנג'לינה בכלל לא מתאים לי.
נחזור לסיפור. אני ונטשה חיכינו לאימה של נטשה, שתסיע אותנו חזרה הביתה. השעה הייתה מאוחרת, בערך תשע בלילה. המרכז התחיל להתרוקן, וזה נעשה מפחיד יותר ויותר.
ראיתי את המכונית של אימה של נטשה באופק. היא עצרה ברמזור. זאת הייתה המכונית החדשנית ביותר, מבריקה בצבע אפור, עם עוצמת רעש חלשה במיוחד, (עד שלא היה אפשר לשמוע) עם חמישה כיסאות בתוכה. מכונית משפחתית.
לפני שהרמזור נצבע בירוק, עברה מולנו אישה מפחידה במיוחד. לא סתם מפחידה, אלא מצמררת. היא הייתה בגיל בוגר מאוד, גיל הזהב. היא כיסתה את שערה בכיסוי שחור, והיא לבשה חצאית מלוכלכת עם חולצה בצבע חול. לא יכולתי לראות את פנייה, אך שמעתי את לחשושיה הבלתי מוסברים.
היא אחזה בידיה כוס, כנראה לטיפים. ונטשה מצאה את זמנה הכי טוב להשתמש בטוב ליבה. היא עצרה את האישה כדי לתת לה טיפ. האישה הסתובבה. נרתעתי בבהלה. היא הייתה מלאה קמטים, עם עיניים אפורות עד לבנות, ושפתיים סדוקות. גם שכחתי להזכיר שהיא הייתה נמוכה, אפילו יותר ממני.
"כן?" היא שאלה. ריח פיה היה מצחין, חשבתי לשנייה אם היא צחצחה שיניים. ובדיוק כשחשבתי על זה, היא הסתובבה אליי. היא הביטה בי בכעס, כאילו קראה את מחשבותיי. שאלתי את עצמי אם דיברתי בקול. אך לא, נטשה לא הסתובבה אליי.
"אני רוצה לתת לך טיפ.." חייכה נטשה.
לחצתי בזרועה של נטשה. לא יכולתי לתת לאישה המרירה הזאת, שנראה ששונאת אותי, טיפ בגלל שהיא לבושה נורא. אולי היא עשירה במיוחד והיא מתחפשת כדי לגנוב כסף מאנשים? היא מפחידה מדי בשביל לתת לה כסף.
"נטשה.. זה לא הזמן. אימא שלך באה. את חייבת לתת לאישה הזאת כסף?" לחשתי לה. האישה שמעה. היא שוב הביטה בי בשנאה, ונבהלתי עוד יותר.
"אני אולי נראית מכשפה, קטיה. אבל אני ענייה, ומגיע לי קצת כסף כדי לקנות לחם." היא ידעה את שמי. היא מכירה אותי? מתי נתתי לה את השם שלי? כל השאלות המפחידות האלה עלו לי בראש באותו הרגע.
"איך את יודעת את שמה?" שאלה נטשה בבהלה.
"זה לא הזמן לזה. בבקשה תביאי טיפ, לפחות שקל." ביקשה האישה. זה לא היה ניראה כאילו היא מתחננת, טונה היה קשה ומדוכא. היא לא נראתה אסירת תודה, היא הייתה עם פנים כמו של אבן. בלי רגש.
"למה שתביאי לאישה הזאת טיפ?" התפרצתי. "את לא מכירה אותה, היא יודעת את שמי, והיא מתחילה לשפוט אותי במבטים! את מסתכלת עליי כמו אל שטן! אם את רוצה שנתן לך טיפ, קצת אסירות תודה! קצת חיוך!"
עכשיו לזקנה היה רגש. כעס. כעס חזק. נטשה הסתכלה עליי בשאלה, כאילו מה אני עושה. לא הבטתי לשנייה בנטשה ונעצתי את מבטי בזקנה. הרמזור התחלף לירוק.
נטשה לחצה לי ביד.
"קדימה, הנה המכונית." היה נשמע שקולה רועד ולחוץ. "טוב תודה על השיחה, אבל אנחנו חייבות לרוץ!" חייכה נטשה חיוך מאולץ מלא בלחץ. אך הזקנה לא סיימה את השיחה.
"את תראי, אני אנקם. את מחר לא תקומי כמו שצריך, אני מבטיחה לך." היא לא הסירה את מבטי ממני, והרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת בפחד. איך שהוא האמנתי למילותיה.
המכונית הגיעה. אני ונטשה רצנו במהירות למכונית, טרקנו את הדלת ורק צעקנו לאימה של נטשה לזוז מהמקום. היא נסעה במהירות, וראיתי בחלון את פנייה של הזקנה חולפים מול פניי, מלאים כעס.