אתה כועס עליי?

"שלא תעזי לאיים עליי" הוא אמר ונעץ בי את מבטו.
"למה לא?" שאלתי והרגשתי כאילו,
זאת נקודת המפנה בחיי, או שאני אצליח עכשיו, או שאני אשתוק לנצח.
"משום שאני לא האויב"הוא סינן לעברי ולרגע הייתי בטוחה
שהוא ירביץ לי או משהו, אבל לא, הוא פשוט פנה והלך ממני.
"אני לא בטוחה בזה" דברי גרמו לו לעצור במקומו.
"סליחה?" נראה כי הוא לא האמין למשמע אוזניו.
"אני לא בטוחה שאתה לא האויב" קולי היה רגוע,
אך חלק קטן בי תהה למה אני עושה את זה.
טוב, זה פשוט, אני לא יכולה להתמודד עם המחשבה,
שהחבר הכי טוב שלי, הוא לא מי שאני חושבת שהוא,
גם אם הוא לא יהיה החבר שלי יותר.
אני רגילה שאנשים עוזבים אותי.
"זאת בעיה שלך" הוא אמר אך לא הסתובב לעברי.
"אתה כועס עליי?"שאלה די מטופשת יחסית למצב.
"לא" הוא אמר ונאנח"אני לא כועס, פשוט נמאס לי"
הוא אמר והסתובב לעברי.
"נמאס לי ממצבי הרוח שלך"הוא אמר ומבטו עבר דרכי.
"נמאס לי שרגע אחד, את פשוט את, מצחיקה ונחמדה
ורגע לאחר מכן, את מאיימת עליי וקוראת לי אויב"
הוא לא צעק, למרות שידעתי היטב כי הוא רוצה.
"אתה ידעת למה אתה נכנס" אמרתי לו והשפלתי מבט.
"פשוט לא חשבתי שזה יהיה כול כך קשה"הוא אמר
וצחק צחוק מריר.
"אם זה לא קשה זה לא שווה את זה" אמרתי והרמתי אליו
מבט.
"צודקת" הוא אמר ולרגע חשבתי שהוא פשוט ילך.
ישאיר אותי לבד כפי שרבים עשו לפניו.
"אני מצטער" הוא אמר וצעד לעברי.
"אין לך על מה להצטער, זאת אשמתי לא אשמתך,זוכר?"
אמרתי וחייכתי לעברו.
"זוכר"