השורדים – פרק שש עשרה: אני לא מחבב אותך

אחרי שינה קצרה של בערך שעתיים בלבד, כמובן שהייתי חייב להתעורר כדי להמשיך ללכת במשך שתיים עשרה שעות ברצף. למה לא, אולי אני אתאבד וזהו. שפשפתי את עיני וקיפלתי את שק השינה הסגול שלי, מנסה ונכשל מחדש לדחוף אותו לתוך שקית הבד הקטנה.
"צריך עזרה?" קולו הנמוך והשובב מעט של אנדרו נשמע מאחורי, וידיו החזקות והחמות הזיזו אותי הצידה בעדינות, ולאחר מכן דחסו את שק השינה לשקית הזעירה בניסיון הראשון, ולאחר מכן מכניס אותה בקלילות אל תוך התיק שלי. נאנחתי, וסרקתי את ההבעה על פניו הרזות. הוא הביט בי באותו מבט שלא הצלחתי לפענח, כמו תעלומה מסובכת שרק צוחקת על ניסיונותיי הרבים להבין אותה. הוא פשוט… מעצבן בצורה מדהימה ומושכת.
חייכתי אליו בפשטות, מציץ אל עבר בוייד, קסאיי ונוצ'יקו שהחלו להתקדם, לא טורחים לחכות לי יותר. דייגו הוביל את השיירה, ולאט הפער התרחב וגדל.
"תודה." אמרתי, והרמתי את תיק המסע הכבד להפליא שלי.
התחלתי לצעוד במהירות וזריזות מופרזת אל עבר חבריי לא מסתובב אחורה, עד שקולו של אנדרו תפס את תשומת ליבי.
"סוניגו." הוא אמר, ואני עצרתי את צעדיי. הסתובבתי אליו, השמש מעירה את פניי ומסנוורת אותי. חם כל כך היום. יותר חם מהרגיל. צפיתי באנדרו, מחכה לו כשהוא מתקדם בצעדים איטיים והליכה חופשית.
הוא נע בשאננות, יודע שאחכה לו. החיוך הנוראי הזה שעל שפתיו היה מרוח על פניו שוב, ועיניו האפורות הביטו בי מרחוק. עם כל צעד המרחק בינינו הצטמצם, והפער ביני לבין שאר הקבוצה גדל.
הוא התקרב, ולא הפסיק להתקרב עד שפנינו היו קרובות, רק סנטימטרים ספורים מפרידים בינינו.
הוא היה רק מעט גבוה ממני, ושפתיו היו קרובות לאפי. חשתי את נשימותיו הרעננות מדגדגות את פניי, ועצרתי את נשמתי, לא בדיוק מבין מה קורה כאן.
בזריזות ובשתיקה עצורה, אנדרו אחז בסנטרי בעדינות מדהימה וצמצם את המרחק בינינו עד למגע.
שפתיו התחככו בשלי, רכות ורחבות, חמות כמו השמש. הופתעתי כל כך ששכחתי להדוף אותו, לדחוף אותו רחוק, ולאחר המגע הראשון והמרגש לא יכולתי לדחות אותו. לא נשמתי, ועיני נעצמו מיד. מבלי לחשוב, נישקתי אותו חזרה, שפתי נעות בקצב איטי ומענג. ידיי טיילו מעצמן, נוגעות קלו בעורפו החשוף של אנדרו, מקרבות אותו אליי. חשתי אותו מחייך אל תוך שפתיי, מאפשר לי לנשום, אך רק לרגע.
כשלבסוף התנתקנו הייתי המום לחלוטין. הרגשתי כאילו המוח שלי נתקע. בהיתי בו, עיניי פעורות, מתבונן בפניו כשהוא מחייך את חיוכו המתנשא ועיניו האפורות משקפות אליי את ההנאה שלו. אז נזכרתי שזה לא בסדר שהוא סתם נישק אותי, וסטרתי לפניו. זה לא הפריע לו.
"אני לא מחבב אותך." מלמלתי, עדיין המום. הבנתי שזרועותיו של אנדרו עדיין כרוכות סביבי, וגירשתי אותו בבהלה. הוא רק צחקק.
"זה בסדר." הוא אמר. "אני לא מחבב אותך גם. אני רק חושב שאתה חתיך."
הוא פנה קדימה, והחל לרוץ אל שאר הקבוצה, אני דולק בעקבותיו בזריזות.

…
למשך השעתיים הבאות מבטי לא ניתק מאנדרו. הוא בהה חזרה, קורץ מדי פעם. שפתיי עדיין רעדו מהנשיקה, וליבי כנראה ניסה לפעום כמה שיותר חזק ומהר, בשביל הכיף. בכל פעם שהבטתי בדייגו כאב הבטן שלי גבר, ומסיבה מטומטמת לחלוטין הרגשתי אשם. אבל אני לא צריך להרגיש אשם. הרי אנחנו לא ביחד, הוא לא סובל אותי. ואני לא מחבב את אנדרו. לכן, הכל בסדר. זאת בסך הכל נשיקה. נשמתי עמוק, והתעלמתי מהמבטים המודאגים של נוצ'יקו וקסאיי.
"מה?" שאלתי אותם, ותחבתי את ידי לכיסי במבוכה.
קסאיי כיווצה את גבותיה. "אתה נראה לחוץ מדי." היא ציינה.
נוצ'יקו הנהן בהסכמה. "משהו קרה?" הוא שאל, ואני הנדתי בראשי לשלילה בזריזות ובמרץ.
הם לא נראו משוכנעים מדי. "לא, כלום, באמת." אמרתי בחיוך מאולץ.
"אתה בטוח?" בוייד הצטרף לשיחה.
הנהנתי שוב, חיוכי מתרחב. מעט.
"אתה בוהה באנדרו כל היום." קסאיי ציינה, ונאנחתי.
"לא נכון." הכחשתי בחוסר התלהבות.
חיוך קטן הופיע על שפתיה הורדרדות של קסאיי. "סוניגו מאוהב." היא לחשה.
דחפתי אותה בחיבה. "ממש לא קסאיי. להפך." אמרתי, וחיוכי נעלם כשחשתי את מבטו של אנדרו על פניי. הרגשתי מאוד לא בנוח. כאילו הוא מפשיט אותי במבטו. סובבתי את ראשי ודרבנתי את השאר לצעוד מהר יותר.

…
"אתה שומר שוב?" בוייד כיווץ את גבותיו בבלבול, ועיניו שיקפו דבר מלבד תהייה.
הנהנתי בשקט. "דייגו לא הספיק לאמן אותי אתמול. ואני לא עייף." המשפט האחרון היה שקר כמובן, הייתי מותש לחלוטין מחוסר שינה ויותר מדי פעילות פיזית ממושכת. אבל באמת ציפיתי להתאמן עם דייגו. קטרין, נוצ'יקו, ודייגו שומרים איתי. וגם אנדרו. לא שזה חשוב, כי אני לא מחבב אותו בכלל. כואב לי הראש.
בוייד פיהק. "אני הולך לישון. אני צריך שינה. הרבה ממנה." חייכתי וצפיתי בו כשהוא נכנס אל תוך האוהל, מצחקק עם קסאיי. כנראה קורה משהו ביניהם. עדיין לא שאלתי אותו. הייתי עסוק בבעיות השטחיות שלי. נאנחתי והסתובבתי, נרתע מיד. אנדרו עמד קרוב אליי, מבהיל אותי כל כך שכמעט היה לי התקף לב. הוא לא חייך, אבל ההבעה הרגילה והנוראית שלו, נמצאה כתמיד.
"הבהלת אותי." אמרתי לו, בקול כעוס ולא מרוצה.
החיוך הזחוח מתח את שפתיו הרכות של אנדרו. "מסכן." הוא ענה בקול סרקסטי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בקוצר רוח, מגלגל עיניים. לא גלגלתי עיניים, מאז שהייתי בן שתיים עשרה. זאת ההשפעה שלו עליי. הוא הופך אותי לילדותי, ומטומטם. שילבתי את זרועותיי על חזי באי נוחות נוראית.
אנדרו נאנח ונדמה קצת מהוסס. הוא אחז בידי והחל לסדר את שרוולי המעיל שלי, ללא סיבה ברורה לעיין. "אתה כנראה מרגיש… לא בנוח עם מה שקרה." עיניו היו ממוקדות בשרוול, וקולו היה רציני לחלוטין, עדין ומתחשב, למרות שאנדרו כמובן לא אדם כזה. הבטתי בו בדממה, מחכה להמשך.
"חשבתי שאולי נוכל לדבר או משהו, אתה יודע, שיחת חולין, קוראים לזה? כדי לשפר את הרגשתך." הוא סיים את דבריו ושמט את ידי.
הוא התבונן בעיני בריכוז ומיקוד בלתי אפשריים וחיכה לתגובה כל שהיא.
הנדתי בראשי לשלילה לאט, למרות ידעתי שזו הכחשה, למרות שידעתי שמה שאני עומד להגיד הוא כנראה שקר במובן מסוים. "אני לא צריך להרגיש טוב, ואנחנו לא צריכים לדבר, בגלל שאני לא רוצה להיות איתך, וזה סוף העניין. הסיבה היחידה, שנישקתי אותך חזרה, הייתה ההלם שלי. הפתעת אותי. זה הכל. אני לא עומד לחבב את האדם הנרקיסיסטי שנישק אותי פעם אחת וחושב שזה יקרה שוב."
הסברתי בחוסר רגש, אגרופיי מתכווצים בכעס. אני לא יודע למה עשיתי את זה. אולי בגלל העובדה שאני מחבב את דייגו יותר, אולי בגלל שאני לא רוצה לדעת שאני רוצה את הנשיקה של אנדרו, אולי בגלל שאני פשוט מטומטם. אבל זה קרה, וההפתעה שעל פניו של אנדרו הייתה מהולה בכאב של הדחייה.
הסתובבתי ללכת, אך אנדרו אחז בזרועי בחוזקה, אך בעדינות. "אתה נישקת אותי חזרה, בגלל שנהנית. אני יודע את זה, בגלל שאני מנשק טוב. אבל אתה כל כך מפחד, להודות בכך, שאתה תמנע מעצמך את ההנאה שלך. זה פתטי, מעורר רחמים." אנדרו אמר בשקט, וחיוך מריר הופיע על שפתיו. עיניו ריצדו באור משונה, והוא סירב להרפות מזרועי, למרות שניסיתי להשתחרר מהאחיזה. "אני… לא דוחים אותי. זה לא קורה, לא איתך, ולא עם אף נער אחר. אתה יודע, שאתה רוצה אותי. וכשתבין שאין טעם להכחיש את זה, ולעשות דרמה כמו ילדה קטנה, כשתבין שדייגו לא עומד להיות הנסיך הקסום שלך, אולי יהיה לך השכל, להיות איתי. אבל אני חסר סבלנות, סוניגו. הזמן עובר, והשעון מתקתק, כדאי שתתחיל לחשוב על מה שקורה כאן, על הכאב שיש בתוכך, ואיך שאני מסוגל להפיג אותו בעזרת השפתיים, והגוף. אני מקווה שתבין את זה בקרוב, דרמה קווין." קולו היה כועס, נלהב, ובוער. בלעתי את רוקי, והנחתי לו לאחוז בזרועי.
הדברים שהוא אמר… הם שינו משהו. הוא כל כך בטוח בעצמו, שזה מחליא אותי, ומושך אותי בו זמנית. יש לי כמה בעיות פסיכולוגיות כנראה, כי הטיפוסים שאני שונא ביותר מושכים אותי יותר. מצאו הגיון בזה. אין היגיון. אבל כשאנדרו מביט בי, אני מרגיש את אותה צמרמורת חייתית, ואני רוצה שהיא תיגמר, אך בכל זאת רוצה שהיא תימשך לעד.
"אני עדיין לא מחבב אותך." לחשתי, כורך את זרועותיי סביב צווארו של אנדרו ומוודא שאין סביבנו אף אחד. אנדרו לא טרח לחייך בגועליות, לכן פניו נראו יותר נאות ומקסימות. ידו טיילה ונגעה במותני, ועיניו עדיין הביטו בעיניי. אנדרו חייך בכנות, מושך אותי אל מעמקי היער, הרחק מהשאר.