אני זוכרת בדידות, אז מה השתנה?

אני זוכרת שלפעמים הייתי אוהבת להיזכר בעבר, סתם ככה.
הייתי בוכה.
כל הזיכרונות היו מכים בי, ישר וחזק, מציפים את ראשי עד שלא הייתי יודעת מה לעשות.
אני זוכרת שהייתי מתחבאת מתחת לשמיכה, מניחה את ידי על אוזניי ומנסה להעלים את הרעש, להעלים את הכל.
הייתי מתחילה לדבר לעצמי, להרגיש כאילו הכל סביב מתחיל להסתובב, הייתי מתחילה לדמיין קולות, קולות של אנשים שמדברים איתי, ממש כאילו הם מולי.
אך לא היה אף אחד בחדר מלבדי.
אנשים לא היו מאמינים לי, ולפעמים אני לא הייתי מאמינה לעצמי.
הכל כל כל כאב! כל כך כאב…
אני זוכרת שהייתי נפגעת מכל מילה שהיו אומרים לי, היייתי רכה, ואנשים אהבו לנצל את זה.
לא יותר.
התחלתי להיסגר, לא להתייחס לכלום. פשוט לעצום עינים ולשתוק.
לאף אחד לא היה אכפת ממילא.

אני זוכרת שפעם אחת התפרצתי. לא יכולתי לסבול יותר את אותו אחד, ההתנהגות הילדותית שלו – שממש לא תאמה את גילו – עלתה לי על כל העצבים.
אז התפרצתי.
בסופו של דבר גם אני נפגעתי, וקצת יותר קשה ממנו. לא רציתי לדבר עם אף אחד באותו רגע, אבל ברור שכולם באו . פתאום כולם באו.
אני זוכרת שכל כך כאב לי אז, ושאחזתי את ראשי בכל אותו הזמן. נדמה לי שמעט דם ירד לי.
אני זוכרת שנשענתי על הדלת וסירבתי בתוקף לפתוח אותה. היה לי הרבה כוח אז.
אני זוכרת שהרמתי את ראשי וראיתי פרצוף מציץ פנימה. זה רק גרם לי לבכות עוד יותר. לא רציתי שייראו אותי ככה.
אני זוכרת שהמורה צעקה עליהם לצאת החוצה, ושאתה איימת שאם אני לא אפתח את הדלת אז אתה
קופץ פנימה.
אני זוכרת שזה היה מספיק בשבילי כדי לפתוח אותה.

אני זוכרת פרצופים של אנשים, רק חבל שהם אותי לא זוכרים.
אני זוכרת אנשים שהיו חשובים לי ושהערכתי אותם, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עליהם או מחייכת לעברם הם לא משיבים, הם בכלל לא זוכרים מי אני.

אני זוכרת בדידות גדולה. היינו מעט, בגלל זה חברים לא היתה ממש בחירה.
עכשיו כשאני מסתכלת אחורה, אני לא רואה איך המצב השתנה,
אנחנו אמנם הרבה יותר עכשיו, אך אני עדיין לבדי, תקועה באותה תקופה.