צללים…
צללים.
אותנו הם עוטפים.
מופיעים במקומות לא צפויים,
ומכשילים בדיבורים.
גופי שרוט,
זוחלת אני אל האור בכוחותיי האחרונים,
שהולך ומתרחק ומתחמק,
מבני אנוש מסריחים.
האור לא צריך אותנו, הצללים ישמחו יותר לקבלנו.
אין שם מקום בשבילנו,
עוד נזהם את ממלכתו,
הנקייה, מזהמת אנושיים.
כי אם יבוא,
הצללים, הם יעכלו אותו,
בעודו נושם נשימתו האחרונה.
תגובות (1)
(זה קצת מוזר לי..) אבל זה נחמד ^^"