לא כל הנוצץ זהב – פרק 140

סוף הקיץ הגיע מוקדם מדי.
רגע אחד אני ומארק מתחנו אנשים או ישבתי עם אריק ביער והתבודדנו, ורגע לאחר מכן כבר חילקו לכולם את החרוזים מחמר שסימנו את המאורע הכי מיוחד של אותו הקיץ.
חרוז החמר השנה היה צבוע לבן ועליו צויר תפוח בצבע זהב. לא קשה לנחש למה הסמל הזה נבחר.
ביום האחרון של הקיץ קיבלתי מכתב ממר ד', המכתב עצמו היה מעצבן, ושוב מר ד' קרא לי שלא בשמי, אבל לא היה לי אכפת מזה, היה לי אכפת ממה שהיה רשום בתוכן המכתב.
יכולתי להישאר במחנה. יכולתי להישאר כאן ולבלות במחנה גם בחורף ולא לחזור לפנימייה. אבל העניין היה שאריק לא יהיה פה, ולכן להישאר כאן יהיה הרבה יותר משעמם ממה שהיה עד עכשיו. גם מארק בטח לא יישאר.
מארק… טוב, הייתה לי הרגשה ממש גרועה בנוגע אליו. כאילו ידעתי שהוא לא עומד לחזור.
אני ואריק לקחנו הפסקה מאריזת המזוודות שלנו והלכנו לאגם, שם מצאנו את מארק מתבודד ובוהה במים, היה נראה כאילו הוא עסוק בשיחה כי המצח שלו היה מכווץ כאילו הוא מתרכז. הנחתי שהוא מדבר עם אוט והוא שומע משהו שהוא לא אוהב.
"היי, מארק," אריק התקרב אליו והניח יד על כתפו.
מארק הרים מבט בהפתעה וחייך אלינו חיוך משונה. כמעט… עצוב.
"מה קורה?" הוא שאל והביט בנו.
"סתם, רגיל. מה איתך?" שאלתי.
"טוב…" הוא נשך את השפה התחתונה.
"מארק…?" אריק שאל בחשד.
"טוב, הייתי צריך לספר לכם משהו, אבל… לא ידעתי איך תגיבו אז…"
ואז הוא סיפר לנו. הוא אמר שהאלים רוצים שהוא יהיה אל, וסיפר שהוא ביקש מזאוס את הקיץ הזה לפחות. בהתחלה חשבנו שהוא צוחק, אבל ככל שהוא המשיך לדבר החיוך נמחק מהפנים של אריק.
"אבל…" אריק נראה המום ופגוע. "למה לא אמרת לי?"
"פחדתי שתכעס, או שתשנא אותי כי זה כנראה אומר שאני לא…" מארק שיחק באצבעות שלו ונראה קצת לחוץ. "תראה, אריק, אני מצטער, אבל אתה מבין שזה אומר שאני לא אוכל… לגור אצלך,"
אריק נראה נעלב.
"וחשבת שאני לא אבין?" הוא שאל.
"טוב… לא ידעתי איך תגיב, פחדתי שתכעס על שהסכמתי בכלל או… לא יודע," מארק נשמע חסר אונים.
הבטתי במארק והבנתי את הבחירה שעשה. זה היה דומה לבחירה שאני עשיתי בעצמי.
יכולתי להישאר במחנה, יכולתי להמשיך כאן. מצד שני, האתגר האמיתי שלי יהיה לצאת החוצה, לחזור לקיימברידג' ולהתמודד עם אמא שלי. וזה גם מה שהוא צריך לעשות, לעמוד באתגרים שלו, בתור רוכב.
הנחתי יד על כתפו.
"מה שלא תעשה, אנחנו מאחוריך, רוכב," אמרתי.
"תודה, מוצצת תה," מארק אמר וחייך אליי. "ידעתי שתביני,"
אריק נאנח.
"בבקשה אל תכעס," מארק ביקש.
"אני לא," אריק אמר. "אני סומך עליך, אחי,"
נשארנו ליד האגם והעברנו שם את הזמן יחד, עד הצהריים, אז היה לאריק את המטוס לניטרה.
אני ומארק ליווינו אותו לפסגת ההר שבו היתה הכניסה למחנה ונפרדנו ממנו.
"שמור על עצמך," מארק אמר.
"כנ"ל איתך, רוכב," אריק השיב.
הבטתי בו במבט עצוב.
"אתה תתקשר?" שאלתי.
"כל הזמן, מבטיח," הוא חייך וחיבק אותי באהבה.
"ותדבר איתי באסמסים, ובסקייפ, וחסר לך שאני לא אשמע ממך!" איימתי וניסיתי לא לבכות.
"מבטיח," הוא הנהן ונישק אותי בקלילות על המצח.
אחר כך צפינו בו עולה לטנדר של המחנה ונוסע לשדה התעופה.
"מה איתך, מוצצת תה?" מארק שאל והביט בי.
נאנחתי.
"הביתה, אני מניחה,"
"אל אמא שלך?" הוא שאל בזהירות.
"כיף לך שאתה לא צריך לחזור אליו," אמרתי. מבהירה טוב מאוד מי זה האדם שאליו התכוונתי.
מארק נראה עצוב מעט.
"הלוואי שיכולתי לעזור לך, לילי," הוא אמר בשקט.
הבטתי בו בהפתעה.
"כל עוד תשמור על קשר זה יהיה מספיק טוב בשבילי," אמרתי בכנות.
מארק הנהן.
"מבטיח," הוא אמר.
"אתה לא תיתן לי נשיקה על המצח, נכון?" שאלתי משועשעת וחייכתי אליו.
"לא, את הקטע הרומנטי אני משאיר לאריק," הוא חייך בחזרה.
אחר כך פנינו שנינו לאסוף את החפצים האחרונים שלנו ולבסוף נפרדתי גם ממארק ונסעתי הביתה.
להגיד ששרדתי בבית? כן, אפשר להגיד את זה.
אמא שלי שלחה אותי לפנימייה נוספת והיחס שלה כלפיי לא השתנה. לא באמת. אבל לא היה לי אכפת.
בשנה הזאת נהגתי לשבת המון מול המראה ולבחון את עצמי. הרשתי לשיער שלי להאריך ושרשרת העור שלי עם חרוז החמר נחה תמיד על צווארי. הייתי מדברת עם אריק ועם מארק באופן קבוע. היינו שלושתנו מנסים לדבר כמה שיותר, למרות שמארק היה נעלם הרבה, ולפעמים לא שמענו ממנו די הרבה זמן, אבל לא דאגנו לו. היה לו את אוט.
מאז אותו הקיץ, התחלתי להתחבב קצת יותר על אנשים, אי אפשר ממש לומר שנגמלתי מכל מיני תעלולים ומנהגים קדומים, אבל הייתי האדם המאושר ביותר בעולם.
לפחות מבחינתי.