נעדרת-פרק ד'

רעש של נקישות עזות על סורגים העיר אותי,בשניות הראשונות לא הבנתי איפה אני וזה הזכיר לי את התחושה שהלכתי לישון אצל חבר ב"אפטר" והתעוררתי באמצע הלילה בחדר לא מוכר ,הייתי בטוח שנחטפתי,אז אצל החבר,נרגעתי בשניות,כאן,זה לא רק סיוט,אני במעצר.
צעדיו של הסוהר התקרבו אט אט ופילחו את הדממה ששררה באזור החשוך והקר הזה,
"אתה יוצא החוצה,החקירה הסתיימה,קדימה תיתארגן" הוא אמר לי בטון מאוכזב.
החלטתי שאני לא מוציא מילה,לא מדבר ופשוט יוצא משם כל עוד נפשי בי,שעתיים אחרי זה כבר הייתי בהוטל זול במרכז תל אביב,צרחות התיירים מלמטה לא הפריעו לי להיות שקוע במחשבות,יצאתי למרפסת,הבטתי על הים החורפי,הכועס,הים שמלא בזעם הדלקתי סיגריה,העשן ניכנס לריאות כאילו מנסה להוריד איזה משהו שעומד לי בגרון ואז יוצא עם אפקט השתקפות באור פרוז'קטור,רק מעשנים מכירים את התחושה,החלטתי,אני יוצא לחפש אותה,אני יחזיר את נועה לחיים.
במהלך הלילה הרמתי טלפונים לאותם חברים שסיפרו לי שנועה עזבה לפני מספר חודשים לדרום בלי שום הודעה מוקדמת,תיכננתי מסלול חיפוש,מבאר שבע ועד אילת,בבוקר כשהייתי בדרכי להשכיר רכב לצורך המסע שלי בעיקבות נועה הרמתי טלפונים לכמה בעלי עסקים מהדרום,ביקשתי שיעזרו עם קמפיין שבוא אנחנו מחפשים את נועה,חלקם נענו בשמחה וחלקם בחשדנות,כאלה אנחנו החברה הישראלית,מחבקים מצד אחד,חושדים בצד שני,אבל עוזרים זה לזה,לפעמים.
ימים שלמים ביליתי בנסיעה ברנו המושכרת,כמעט התייאשתי,עד שערב אחד קיבלתי טלפון מאיש עסקים ערבי בשם "וואליד",
"ערב טוב,הבנתי שאתה מחפש מישהי,יהודיה,תגיע לכניסה לביר הדאג',יש לי משהו להראות לך,עוד שעתיים בדיוק"
שמתי על עצמי את הג'ינס הראשון שראיתי,התלבטתי אם להתקשר למשטרה שמה הם יחסלו לי את כל הסיכוי למצוא את נועה שלי,מצד שני פחדתי פחד מוות,כל הדרך אני אוכל סרטים על מה מצפה לי שם,איך הוא נראה?מה יש לו להראות לי?זה לא תרגיל?ומי ידע אם הוא יחטוף אותי או ישדוד אותי?
התקרבתי אל התחנה הסמוכה לכניסה לכפר,עמדה שם וולוו מפוארת,כשעצרתי שם,הדלת נפתחה לאט לאט,נעל עור שחורה ומעליה מכנס שחור ואלגנטי הגיחו החוצה,הוא יוצא,חצי קירח חצי לא,אדם שמן עם סיגר ומסמכים ביד,מביט עלי,לרגע אפילו הזכיר לי את טוני סופרנו,הסתכלתי לשמיים ולא השנתי מה אני עושה שם,הדבר שהכי רציתי לעשות זה לשים גז לדרוס אותו ,לקחת את המסמכים ולברוח לכל הרוחות,הוא הביט בי,חיכה שאתקרב אליו.יצאתי מהאוטו תוך כדי שכל רגע אני מביט אחורה שמה עושים לי מארב.
"השעון של זלמה,תן את השעון,תקבל את המסמכים"
מה?איך הוא ידע בכלל שיש לי שעון ששווה 30 אלף שקל?זה עבר בירושה,היססתי לרגע,הוא עשה סימנים של נטישה,כאילו ראה שאיני בטוח ורצה לוותר,הורדתי מיד את השעון,הבטתי בעיניו,ראיתי רוע משולב בחמלה,הוא ניכנס לרכב ונסע במהירות.
פתחתי את המעטפה,נועה,נועה שלי,עם רעלה על פניה,מגישה אוכל לאדם בעל חזות ערבית,שלוש תמונות היו שם,והיא לא נראת מאושרת,היא נראת אומללה,בדף הבא הייתה כתובת בערבית,ועוד כמה מילים.
נסעתי כולי נרגש,היא חייה!?!?!החלטתי לישון בדימונה בלילה הזה באכסניה,במהלך הלילה ניסיתי לאתר דוברי ערבית שיוכלו לתרגם לי מה כתוב במכתב,אך ללא הועיל,חיכיתי את הבוקר,שעות ספורות שעברו כמו שנים.