"מוריאה, מה הפשע?!"- 1

"מוריאה, מה הפשע?!"- 1

אני מקיצה לבוקר שמשי, אפוף רוחות וריחות משכרים של לחם שזה עתה נאפה באחד מהבתים השכנים.
אך איני מתעוררת בשל הריח המגרה את אפי, הטלפון הנייד הפשוט שקיבלתי במתנה מהארוס שלי מצפצף במרץ, מעודד אותי לפקוח את עיני לעוד יום מפרך, תוך נחמה שהימים ספורים עד לחתונתי.
אני מתיישרת במיטת היחיד הצפופה והצרה, מיישרת את כותונת הלילה הלבנה שעלתה מעל לברכיי, חשה בקור החודר דרכה ומקפיא את עורי.
עיני מחפשות אחר אייבי, בת אחי הקטנה שגילה הרך עלה על תשע.
הסמיכה כרגיל לא נגעה אפילו באצבעות רגליי הקרירות, אייבי נהגה להתעטף בה בלילות ולבקש ממני לחבקה במשך כל הלילה, כך שזרועותיי הפכו כואבות ורדומות ועקצצו מחצית מהלילה.
אייבי איננה, הסמיכה נותרה בחלקה מכסה את המיטה ובחלקה מלטפת את הרצפה החלקה.
'היא בוודאי הלכה לשירותים…' הרגעתי את עצמי.
הגנבתי מבט אל עבר הסמיכה הנטושה ורעד קל עבר בגבי וצמרר את כל גופי.
שרבתי את ראשי אל מחוץ לדלת החדר המשותף של אייבי ושלי, תרה אחר סימן קלוש לבני הבית.
כאשר השטח היה נקי מרעשים וצעדים, זינקתי אל הסמיכה ועטפתי בה את כל גופי המכווץ, מתענגת על מעט החמימות שהיא הצליחה להשרות בגופי עטוי צינת קור הלילה שהסתנן דרך החלון.
ידי מגששות אוטומטית אחר הטלפון השחור החבול שהחבאתי מתחת למזרן המיטה שלי ובהתרגשות שלא ניתן לרסן אני פותחת את ההודעה המרצדת בצהוב, מאותתת לי לקרוא בהקדם האפשרי.
לחצתי באצבע עטופה בבד הסמיכה על המקש האמצעי והמסך חשף בפני הודעה מחממת לב:

מאת: רובין לאורי בעלי לעתיד

"בוקר טוב מוריאה בלו, אשתי לעתיד, אני מקווה שהצלחתי להסב לך חיוך עוד בתחילתו של היום.
עוד מעט, רק עוד קצת ואת תהפכי למוריאה לאורי בלו, הכלה שלי.
יש לי הפתעה בשבילך, אני חוזר היום מעוד מסע דייג, כל כולי כמהה לפגוש אותך, לאחוז את ידך בפומבי ולהכריז במבט אחד על אהבתי אלייך, להסניף את ריח שערך והעניק לך נשיקה חטופה לפני שגיסתך (כמו תמיד) תציץ לנו ותפריע כהרגלה…
במילים אחרות, אני מתגעגע אלייך אהובה…
תפגשי אותי במזח בשלוש בדיוק, אני אחכה לך."

קראתי את ההודעה שוב ושוב, מבלי לספור את הפעמים שקולי הפנימי הדגיש כל מילה ואות וגמע אותן אל תוכו, חש בחמימות ובפעימות הנמרצות שגרמו השפעתן.
אכן, חיוך עצום נפרש על פני, חיוך מאוזן לאוזן, ועל אף ששנאתי לחשוף את שיני בחיוכי, לא יכולתי להתנגד לכך כעת.
מחנק של מבוכה וסומק שאפף את לחיי וצווארי דחק בי להסיר מעלי את הסמיכה ולהתחיל את פעילויות היום.
"דודה מוריאה, תעזרי לי להחליף בגדים לפני שאבא ייקח אותי אל בית הספר?" אייבי הקטנה נכנסה אל החדר בשיער פרוע.
סרקתי את גופה, ילדה נמוכת קומה וצנומה, כמעט האמנתי שאם אנשוף רוח מפי היא עשויה להינשא על ידיה, כמו נוצה צחורה.
"בטח מותק של דודה, צחצחת שיניים?" השבתי בחיבה.
היא הנהנה ופתחה את פיה, "אהההה" נשמע קולה, משיב לי בתשובה.
ריח מנטה נעים עלה באפי, "יפה מאוד" חייכתי בשביעות רצון.
הלבשתי את אייבי בבגדי בית הספר וסירקתי את שערה החום הארוך, שהחליק בגלים מבריקים בין אצבעותיי הממהרות לקלוע אותו לצמה צמודה וארוכה.
עורה היה מעט יותר כהה משלי, עיניה גדולות וחומות כשוקולד ולחייה עגלגלות ומעט שמנמנות.
"את מוכנה, תרדי למטה, אני אתלבש ואבוא להכין לך ארוחת בוקר?" אמרתי, מתחילה להציע את המצעים, לקפל אותם ולטפוח על הכרית.
היא הנהנה ועמדה על קצות אצבעותיה על מנת לנשוק קלות על לחיי.
חייכתי, שמחה לקבל אהבה וליטפתי את שערה לאורכו, מעודדת אותה לצאת מהחדר כמה שיותר מהר.
בזריזות שאין כמותה, שלפתי מהארון עוד אחת משמלות העבודה הדהויות שלי, עטויות פרחים שונים בצורתם ובצבעם, הפעם זו הייתה שמלה סגולה בעלת פרחים לבנים זעירים וצחורים.
נעלתי את מגפי העבודה שצבען קמל, קושרת במיומנות את השרוכים במעלה רגלי.
עטיתי על גופי עליונית ארוכת שרוולים בצבע וורוד רך וניגשתי להציץ במראה המרובעת שגודלה לא עלה על גודלו של הטלפון הנייד, העלוב אך היקר שלי.
ידי ממהרות להשתחל בשערותיי, מסרקות את שערי המתולתל בחלקו התחתון- צבעו המשעמם התברר להיות חום שחור שאינו ברור בעיני המסתכל- וקולעות אותו לצמה, כאשר קצוות שיער פולשני מציץ ברפיון מבעד לצמה ומעטר בחינניות את פני הפשוטות: פנים שזופות, עור חלק וריק מנקודות חן או פצעים בוגדניים, ריסים שחורים צפופים ועיני זית- חומות, ירוקות- כאשר הצבע הירוק מסתמן מעל לשניהם, גבות עבות, אף ישר להפליא ושפתיים וורודות סגולות שבחיוך נמתחות לקו עקום ובשרני.
לקחתי את תיק הצד, המרופט והשחור ותחבתי אל כיסו היחיד את הטלפון, מספר פרוטות וגומייה נוספת.
"רק עוד ימים ספורים מוריאה, העינוי הזה יסתיים ותתחילי את חייך החדשים" עודדתי את עצמי בנחישות וטרקתי את דלת החדר מאחורי, רגלי יורדות במדרגות במהירות, מקפצות ומדלגות מעל כל שתיים, עד שהגיעו אל חדר המטבח הקטן בו עמד שולחן עם ארבעה כיסאות.
"אוון קדימה!, צריך להזדרז, שהילדה לא תאחר אל בית הספר!" שמעתי את גיסתי קוראת מחדרם המשותף.
"בסדר, ג'ניס, בסדר" אחי מלמל בפיזור נפש, תמיד דואג לעמוד בדרישות של אשתו, מסודר וממושמע היטב הוא היה, כל כולו משתדל ומשקיע את מירב מאמציו על מנת לבצע כל פעולה פשוטה שמוחו הקשה עליו לעשות, בעוד פעולה שכזו הייתה זורמת בין ידי מבלי להבחין כלל.
אחי אוון, חסון ואדיב, שערו השחור מסתמן על עורו החיוור לעומתי, עיניו חומות יותר משלי וחיוכו רחב ומתוק, כך שלא ניתן להתעלם ממנו, אלא לחייך ביחד עמו.
וגילו של אוון לא עלה על שלושים, בן עשרים ותשע הוא היה, התחתן בגיל מוקדם, כמוהו כמוני.
"אחי, המעיל תלוי על הכיסא שלך במטבח!" הודעתי לו.
"הו, בטח שכחתי, בטח שכחתי שהנחתי אותו כאן, תודה אחותי, תודה" הוא השיב בהכרת תודה מוגזמת, באותו חיוך ביישן ובעיניים מבולבלות שמצמצו ללא הרף ועטה עליו בסרבול של ילד את מעילו המרופט, האפור, שגרם לי לתהות האם עלי להציע לו את צעיפו.
מיהרתי להזדרז להכין שלוש כוסות תה וחצי כוס חלב עם עוגיות ממועטות בשברי שוקולד.
"בתיאבון אייבי, מותק של דודה" הגשתי לה את החלב עם העוגיות ומיהרתי למלא את תיק בית הספר שלה בבקבוק מים, פירות וכריך עם פרוסת גבינה.
"קח אחי, התה שלך מוכן" הנחתי בידיו השמנמנות את כוס התה, המוכן כצידה לדרך.
"תודה אחות שלי, תודה" הוא לגם מידית.
"בזהירות!, תנשוף על זה קודם!" הזהרתי אותו, שנייה לפני שפיו נגע בכוס.
"אהה… בטח, בטח" הוא נשף בנחישות והרעיד את הנוזל הרותח.
"אוי באמת, אוון, כמו ילד קטן, תלמד מהבת שלך איך לגמוע תה כמו בוגר" לגלגלה גיסתי, ג'ניס.
היא הייתה אישה שמנמנה, בעלת חזה נפוח שתחביבה האהוב ביותר היה ללבוש חולצות רפויות בעלות מחשוף עצום.
כעת היא לבשה חצאית דקיקה ושחורה שהגיעה על לברכיה ונעה כאילו התעופפה ברוח עם כל צעד קל שלה, זאת ועוד, חולצה סגולה ורחבה, מקושטת פייטים ססגוניים שהחלו לנשור אט אט ומחשוף רחב מספיק על מנת לחשוף את כל שאין רוצים לראות.
שערה החום הדקיק הגיע על לכתפיה והיא אספה אותו בקליפס על מנת שלא יעז להציק לעיניה בעת העבודה.
"זה בסדר אחי, פשוט תנשוף" תפחתי על כתפו בידידותיות.
"כמה טוב שאחותך בסביבה כדי לעודד אותך" היא לעגלה לי ישירות, בידיעה שאחי אינו מסוגלת להתערב בנינו.
הנחתי למילותיה להתפוגג לפני שהגיעו אל תוך אוזני, מבליגה על מבטה העוקצני.
"התה שלך על השולחן גיסה" אמרתי בקרירות, אך סבלנית לסבול את הימים האחדים.
"תראה אותה, מתחצפת ללא בושה, לא אכפת לה בכלל לעזוב את המשפחה שלה לטובת דייג ללא השכלה…" היא סיננה.
"לדייג ללא השכלה קוראים רובין, ויש לו בדיוק אותה השכלה כמו לשלי, יש לך בעיה עם זה גיסה?" שאלתי כמתגוננת.
"מה פתאום יקירתי, השכלה של שתיים עשרה שנות לימוד היא כל מה שאת צריכה בחיים כדי לזכות במעט כסף, לא כך?" היא השיבה בציניות גמורה ובתמימות מזויפת שהעלתה את חמת הזעם שלי.
"השכלה של שתיים עשרה שנות לימוד היא גם מה שיש לך גיסה" עקצתי אותו, בעיטה מתחת לחגורה.
"וזה מסביר למה אנחנו חיים כך, הדברים שאמרתי באו בכוונה טובה, לעודד אותך לנהל את החיים שלך בחוכמה" היא התגוננה.
"בוודאי, כמו שאת מנהלת את חייך בחוכמה, נכון גיסה?, תודה על העצה" אמרתי, רומזת על תשוקתה לקניית בגדים.
היא הביטה בי, עיניה רושפות ארס טהור והיא קצצה את ציפורניה בפיה באי נוחות, תוך שהיא מנענעת את גופה מצד לצד, כמו גל עצום.
"סיימת אייבי?" פניתי אל ביתה שהנהנה ודאגתי לנקות את השולחן ולשטוף את כלים עד שאחי וגיסתי סיימו את הצרכים השגרתיים של הבוקר.
"אוון היום תישאר לעזור לי במחלבה, מוריאה תיקח את אייבי אל בית הספר ומשם תקני כמה מצרכים לארוחת הערב…" אמרה ג'ניס, כהרגלה מנהלת את הבית.
אייבי צהלה וחבקה את ידי, חייכתי אליה.
"מוריאה, הנה הרשימה, לאחר שתסיימי תחזרי הנה, יש לנו עבודה ארוכה היום" ציוותה ג'ניס.
'כמו כל יום…' נאנחתי בליבי, אך לא בעצלנות, אלא במעט תשישות וכמיהה לשינה לצד אח חמימה כשאני מחובקת בזרועו החסונה של רובין.
"בסדר גיסה" הנהנתי וצייתי, כמו תמיד.
*
ביתנו הצנוע במחוז וונטנור ישב על צלע הר יחסית גבוה והשקיף על נהר סולנט שעטף את היבשה של האי וייט שנקרא בפי רבים "אנגליה המיניאטורית" והתאפיין ב"אזור בעל יופי טבעי ובולט".
השבילים בדרך למטה היו סלולים באדמת כבישים ובתים רבים נדחקו זה לצד זה לאורך כל הדרך מלמעלה למטה.
כל בית הפיץ ריח משכר של גבינה ולחם אפוי ולעיתים נדירות עוף צלוי במידה הנכונה.
האזור כולו היה עטוף עצים גבוהים קומה, בעלי ריחות שונים וענפים עצומים ורחבים שנפרסו והגנו על גגותינו בלילות גשומים.
מזג האוויר היה קריר ומלא ברוחות שנשבו הישר מהים שצבעו הכחול העז נפרש כמו בציור מקו החוף עד ליבשת אנגליה, הוא נשא עמו ציוצי ציפורים, לחות ומברקים ממחוזות רחוקים.
ביתנו על אף העוני שהסתמן ממנו היה צבוע בשלל צבעים: אדום, סגול, ירוק וכחול ואפילו שתלנו חרציות בחצר האחורית, זאת בתקווה שיהיה לנו עוד משהו למכור, לדבריה של גיסתי, שעיניה נפערו בניצוץ ערמומי ברגע שראו מספר פרוטות או שטר בודד של כסף.
הייתי בטוחה שאילו הייתה רואה במו עיניה זהב ויהלומים היא הייתה חוטפת התקף לב מרוב התרגשות והתפעלות.
רצתי במהירות בצמוד לקירות האבן, נזהרת לא להתנגש בשורות אופניים או למעוד אל הכביש, הרוח הניפה את שערי לצדדים ועודדה קצוות שיער נוספות לפלוש החוצה מבין הצמה ההדוקה, כאילו כל חלק בגופי כמהה לחוש את מזג האוויר הרענן והנעים.
השמש נגלתה מבין העננים האפורים וחיממה את פני בקרניה הזהובות, המלטפות כידיים של אמא.
אמא… גם לאבי ואמי געגועי כמהה.
המשכתי לרוץ, עיני פוזלות אל הנוף הירוק והכחול שנגלה לעיני ככול שהתמדתי בריצתי מטה, בין שיירות הבתים השקטים.
נביכה של כלב משכה את תשומת ליבי והסתי את מבטי בעקבות הקול.
"היי את!, היזהרי, היזהרי!" קרא קול לפני.
שמעתי רשרוש עז ועקשן של זמזם אופניים ומעדתי ארצה לאחר שהתנגשתי באחוריים של אופניים נוסעות.
יבבתי בכאב, ראשי הסתחרר.
האופניים שרעו גם הן על הקרקע לצדי, במרכז הכביש ונער נמצא שכוב לצדן.
"את בסדר?" הוא מיהר להתרומם בצליעה והושיט לי את ידו.
"אני בסדר, אני מצטערת כל כך, אתה בסדר?" שאלתי בדאגה אך התרוממתי ונעמדתי בכוחות עצמי וידו שבה אל חיקו.
הוא הנהן, עיניו סורקות את גופו וזרועותיו על מנת לעמוד את חבלתו שהתבררה להיות מעט אבק.
עשיתי כמותו והופתעתי לגלות שריטה ארוכה לאורך זרועי.
"אוי…" מלמלי לעצמי.
'מזל ששמלת הכלה הפשוטה שלי ארוכה ודקיקה' הוקל לי בלבי.
"יש לך מזל היום…" הוא אמר.
"לא נראה לי…" עניתי מבלי להביט בו.
"התכוונתי לזה…" הוא נופף בפלסטר אל מול עיני וצחקק קלות כשאמרתי "אהה…" במבט נכלם.
"אני אסתדר בעצמי" אמרתי, מסתייגת לאחור כששלף את עטיפת הפלסטר והתכוון לעטוף את עורי בו.
"אני לא חושב כך" הוא התעקש ומשך בזרועי בעדינות, נושף על החתך המדמם ומניח עליו את הפלסטר שצבעו הבהיר הסתמן בבירור, כאילו זרח על עור גופי.
למורת רוחי נאלצתי להיכנע לו על אף שכלל לא חיבבתי תקשורת עם גברים מהחשש לתגובותיו של רובין ולתגובותיהם של אנשי העיירה הביקורתיים והרכלנים שעשויים להעביר פרטים וסיפורים עסיסיים ושיקרים לאוזניה הסקרניות של גיסתי.
אולם, למרות הסתייגות נפשי, נותרתי נטועה במקומי, מניחה לו לעשות זאת על מנת לפצות אותי והוקל לי כי הרחוב היה ריק מאדם.
בהיסוס בחנתי אותו לראשונה: ג'ינס בצבע שאינו מוגדר כבהיר או כהה, קרוע ומעט מרופט, חולצת ווי לבנה שנצמדה אל גופו והדגישה את העובדה כי חזהו וזרועותיו חסונות מהרגיל, דבר שגרם לי לתהות על גילו, שיער זהוב ועבה, מעט סתור לכיוונים שונים , עור שזוף כשלי ופנים חלקות עטויות חיוך שוביניסטי שגיסתי הייתה מגדירה כ'כובש', שפתיים בשרניות ויבשות ועיניים בעלי ריסים מוזהבים וצפופים שהיוו מסגרת לצבע עיניו החום נוזלי, כצבע דבש.
בלעתי את רוקי במבוכה לאחר שסיים וסרק את עבודתו בחיוך של שביעות רצון.
"אני באמת אסירת תודה" אמרתי בהקלה, חוששת משאלותיה החטטניות והמעמיקות של גיסתי.
הוא חייך חצי חיוך.
"גם התנגשת בי וגם אני מרפא אותך… יכול להיות שאני כל כך אדיב?" הוא התגרה בי בשעשוע.
"מהטיפוסים שמחמיאים לעצמם יותר מידי, אה?" גיחכתי.
הוא משך בכתפיו כמשער.
עיני לפתע הבחינו בקופסא זעירה בצבע ארגמן כהה, שרועה על הכביש.
ניגשתי להרים אותה.
"זה נפל לך?" תהיתי.
הוא הנהן נמרצות, "זה להזמנה של היום, אסור לי לאבד את זה" הוא נטל את הקופסא מידי ופתח אותה על מנת לבחון את הנזק.
שתי טבעות זהב פשוטות נחו זו לצד זו ללא פגע, ממתינות לשבת על האצבעות של שני אהובים שלא ידעתי את שמם ולהכריז על היותם נשואים באושר ובעושר.
בתחתית כל אחת מהן נחרטו האותיות מ' ור' כאשר לב שורטט ביניהן בדייקנות יוצאת דופן.
"האם אתה…?" שרבבתי את ראשי מאחורי גבו, סורקת במבט חד את הטבעות.
"שוליה של צורף?, כן…" הוא אמר וסגר את הקופסא בקול מלא הקלה.
"האם אתה…?" תהיתי.
"עשית את זה?" שאל והסתובב אלי, תוחב את הקופסא אל כיסו הקדמי של הג'ינס שלו.
הנהנתי.
"כן, עבור זוג מאורס שעומד להתחתן בעוד מספר ימים אחדים" הוא השיב ביובש.
"מממ… זה נשמע לי מוכר" מלמלתי לעצמי.
עיניו נפערו לרגע ולאחר מכן הבעתו שבה להבעה האדישה.
"האם את?…" פתח בשאלה.
"אמורה להתחתן בעוד מספר ימים אחדים?, כן…" השבתי, לא מסוגלת להסוות את החיוך שעלה על שפתיי בעת שהמילה 'חתונה' ריצדה במחשבותיי.
"שיהיה לך במזל, ואני מתנצל אם ההזמנה מיועדת לך ובגללי נהרסה ההפתעה…" הוא אמר בשמץ של אי נוחות.
"תודה, ולפיך אני זו שהתנגשה בך, לכן אין צורך בהתנצלות וגם אם כן אני עדיין אהיה שמחה… בקרוב אצלך" אמרתי, מברכת אותו.
"מממ… אני לא חושב כך" הוא השיב בחיוך מעט נבוך.
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"נישואים… אני לא חושב כך" הוא השיב, משפיל את מבטו אל נעלי הספורט שלו.
"כל אחד ברגע המתאים לו, עם האדם הנכון בשבילו, עם הבחירה שלו והאושר שלו" אמרתי בחיוך.
"אני רואה שהנישואים שלך עונים על כל הקריטריונים האלה" הוא אמר.
"אתה מתכוון 'הוא' עונה על כולם" צחקקתי.
"אז אני מניח ש'הוא' צריך להיות בר מזל" הוא החמיא לי.
חייכתי במבוכה, חיוך שנפרס לקו דקיק וורוד.
"לאן פנייך מועדות?" הוא שאל לפתע.
"אל השוק" השבתי אוטומטית.
"אני עובר שם בדרך אל החנות, תעלי אני מבטיח להוריד אותך שם" הציע והתיישב על אופניו מחדש, ידו טופחת על המושב הריק מאחור.
הרהרתי בהצעתו.
הדרך למטה עוד ארוכה והיום ארוך ועמוס מטלות לא פחות… אם אספיק לסיים את עבודתי במהירות אוכל להיפגש עם רובין בוודאות ואולי גם לבלות עמו זמן רב יותר.
"מממ… טוב, בסדר, תודה… אני מניחה" אמרתי והתיישבתי באי נוחות, ידי לופתות בחוזקה את הברזל עליו ישבתי.
"תאחזי חזק" אמר והחל בנסיעה.
אל השוק הגענו בזריזות, זאת באמצעות גלגליו שגרמו לי לחוש כאילו אני נישאת על גבי הרוח הישר אל מקום חפצי.
קפצתי ממקום מושבי כאשר עצרו האופניים אל מול פתח השוק.
"תודה לך…?" אמרתי, רומזת לו שיש צורך שיאמר לי את שמו.
"רזיאל בלקמור" השיב בחיוך ידידותי.
"תודה לך אדון בלקמור, שולית הצורף, שהכין את טבעות הנישואין שלי" אמרתי, משתובבת.
חברים בגילי היו דברים שחסר לי מאוד והתברר לי כמה הזדקקתי להם.
כולם משתנים בתיכון, זו הייתה עובדה, כולם נעלמים עם סיום התיכון, גם זו הייתה עובדה מאכזבת.
"אין בעד מה לך…?" השיב לי בנימה זהה.
"מוריאה בלו שבקרוב מאוד תהיה מוריאה לאורי בלו" השבתי, נרגשת.
"אז אני מנחש שאת נישאת לרובין לאורי?" שאל בחיוך רפה, עצבות מסוימת הופיעה בעיניו ונעלמה עוד לפני שיכולתי להעריך כי היא אכן נמצאה בין ניצוצות הזהב של עיניו.
"אתה ידיד שלו?" שאלתי, מהנהנת.
הייתי בטוחה שהכרתי את כל חבריו וידידיו הרחוקים והקרובים של רובין.
הוא הניד בראשו, הבטתי בו בשאלה.
"למדנו יחד" השיב בפשטות.
"מממ… ואנחנו, אנחנו למדנו יחד?" שאלתי לפתע בסקרנות, בטוחה שיש בפניו דבר מה מוכר יותר שמסתתר מעבר למסכה של ההבעה האדישה והמנומסת.
הוא הניד שוב בתמימות, "זו הפעם הראשונה שאני פוגש בך".
"אני מבינה… בכל מקרה, תודה וסליחה אם בגללי המזל הפנה לך גב" אמרתי בנימוס.
הוא חייך בשעשוע.
"אין בעד מה לך, מיס בלו שבקרוב תהפוך למוריאה לאורי בלו… אני מקווה שתהיי מאושרת" אמר בנימוס ומבלי להביט לאחור, עלה על אופניו והמשיך בנסיעתו דרך הרחוב הסואן, החנוק מתושבים.
סרקתי את האזור מסביבי, זאת על מנת לבחון שאין בסביבה אדם שמזהה אותי בתקווה שלא יעליל עלי עלילות שווא של התגוששות רבה בחברת גברים והכתמה, ליבי מתפלל בשתיקה שלא יביטו בי בעיניים חודרות וחשדניות, בוודאי שלא קרוביו של רובין.
לאחר שלבי נשם לרווחה ומבטי הסובבים אותי לא עוררו בי כל דאגה, נכנסתי בחיוך אל השוק עם הרשימה, נחושה לסיים במהירות את כל העבודה הקשה שלי מצפה.