אני לא רוצה להיות מיוחדת אמא, לא ככה..

'אני לא כמו כולם'
הילדה הקטנה לחשה לבובתה,
מסרקת הלוך ושוב את שיערה הזהוב של בובתה,
'אני שונה'
הילדה הקטנה נעמדה מול המראה,
היא יפיפייה..
עיניה החומות מנצנצות,
חיוכה תמיד יופיע על פניה העדינות,
שמלתה תמיד תתנפנף ברוח..
ואם אין רוח..?
היא תדאג לבדה ששמלתה תתנפנף,
נעלי הבובה הוורודות עטפו את רגליי הקטנות,
היא יפיפייה,
היא יודעת את זה,
אבל תמיד נוהגים להזכיר לה את זה.
היא מתביישת להיכנס לכיתה,
תמיד יהיה את הילד שיצחק עליה,
תמיד תהיה הילדה שתתגרה בה,
מטפחת צבעונית עוטפת את ראשה מידי יום,
היא לא כל כך יודעת מה גורם לה להיות כל כך מיוחדת,
היא רק יודעת שהיא שונה,אחרת,
אבל טוב לה עם זה,
היא כבר רגילה לקבל תשומת לב מאז שהיא קטנה,
היא כבר רגילה לבקר קבוע אצל הרופא,
אבל למה?
היא לא כל כך יודעת,
היא ילדה קטנה אין לה צרות בראש,
אין לה דאגות,
בעיות,
הוריה מרבים לבכות,
כשהם מבקרים אצל הרופא,
כשהם מסתכלים על ילדתם מסרקת את שיערה של בובתה.
'למה אני כל כך שונה' הילדה הקטנה שאלה את אמה
'את לא שונה את מיוחדת' אמה חייכה עם דמעות קטנות שלטפו את פנייה המודאגות,
אמה ידעה,
אמה כבר הבינה,
שזה אבוד,
שזהו נשארו רק כמה ימים,
שבתה לא תזכה לגדול,
שבתה לא תזכה לראות את יופיו של העולם,
שבתה כבר לא תזכה להאריך שיער כמו שתמיד חלמה.
'את רואה' אמה נעמדה מול המראה עם בתה, מורידה את המטפחת מראשה
'את מיוחדת בתי..' חיוך קטן נשלף בין הדמעות המלוחות,
'אני לא רוצה,אני לא רוצה להיות מיוחדת' הילדה הקטנה העיברה את ידה העדינה על ראשה,
'אמא,אני רוצה,אני רוצה שיער כמו הבובה' היא לחשבה מעבירה שוב את ידה על ראש הריק..
'אני לא רוצה להיות מיוחדת,
..לא ככה' היא לחשה.