פרפרים-הקדמה (הרשמה)
"הם רודפים אחרינו."
"תמיד רדפו." אני מוסיפה לדבריה ביובש.
ורק אז, אנחנו מתחילות לרוץ, כאילו לא רצנו מעולם.
אני רואה את הבקתה מרחוק, את הבקתה בה גדלתי. תמיד אהבתי אותה, היא הייתה קטנה וחמימה. כולם יכלו להרגיש בה שייכים, גם השדים הנוראים ביותר. אפילו שהם לא, וכולם מייחלים למותם שהולך ומתקרב.
בנתיים כבר הגענו אליה, גגה האדום נשאר שלם בזמן שנעדרנו, אך חלונותיה היו שבורים. הצלקת שעל לחיי החלה לשרוף את פניי, כמו חומצה. כאילו רוצה לעכל את פניי ולהדביק פנים חדשות לכלי הדם החשופים. שבבי עץ קטנים נפלו כשלג מהבקתה עלינו, הרבה זמן היא כבר מחכה שנחזור לארח לה חברה. ברגע שאנחנו צועדות לעברה שדה כוח מקיף במהירות מסביבנו את הבקתה בעיגול מושלם. הו, שלמות… על דבר כזה אי אפשר לוותר.
קלאריסה פותחת את הדלת של החדר העבודה הסודי שלה, שבחיים לא הרשתה לי להיכנס לתוכו. תמיד היו לה סיבות רבות ומגוונות למה לא להיכנס, ותמיד היו קשורות בצורה כלשהי ליצורים מיתולוגיים מפחידים שהרתיעו אותי.
'לא לבטוח באף אחד.' אני צריכה להמשיך במוטו הזה, אפילו שזאת קלאריסה, אי אפשר שלא לתת אמון בה, אבל ברור שמחשבותיה מנוכרות וקרות, כמו של כולם. גם שלי כאלה, אני לא אשקר.
החדר היה נראה כמו כול חדר עבודה, הטפט הבוהק על הקירות היה בצבע סגול כהה, דומה לצבע עיניי. הנחתי יד בעדינות על אחר הקירות בזמן שסרקתי את החדר עם עיניי, הוא לא היה גדול במיוחד. כול הקירות למעט הקיר עליו נשענתי היו מלאים בעשרות מדפים מעץ בצבע חום שוקולד שהתאימו בצורה מפחידה. כמות המדפים שהיא הצליחה להצמיד לקירות בלתי אפשרית. מתחת לכל מדף הייתה רונה מיוחדת ומפותלת אחרת, כאלה עוד לא ראיתי.
אני ממשיכה לבדוק מתחת למדפים בחיפוש אחרי רונה, שאולי אני גם מכירה.
"אמבר," אמרה קלאריסה בקול רגוע,
"מה לעזאזל את עושה?!" הפעם זה היה קצת יותר חזק מהרגיל. קולה הדהד ברחבי החדר הקטן.
"כלום." עניתי בהחלטיות. אני עוד אחזור לחדר הזה, למצוא את סודותיו.
רעש. הם כבר הספיקו להגיע? טוב זה מהר, יותר שציפיתי מהם. הם הלמו בחוזקה על שדה הכוח, רוצים כבר להעיף אותו לעזאזל ולגרום לנו לצעוק. זאת הרי מוזיקה לאוזניהם.
ולגרום לנו לדמם. זאת אומנות בשבילם, יצירות אומנות זזות.
כול כאב וסבל של אחרים מזין אותם. הרי אלה קוטלי המכשפות.
קוטלי מכשפות הם לא כמו בני האדם המשועממים שחושבים שאש לא שורפת אותנו, או שאנחנו לא טובעות, למעשה פשוט אנחנו יודעות לשחות. אנשים אמורים היו אמורים לדעת לשחות גם, פשוט הם פרימיטיביים ולא פתוחים לרעיונות חדשים.
הם ממשיכים, כל צעד שלהם צובט בחוזקה בליבי. מה עם הבקתה? האם בכלל תשרוד את רודפי הבצע האלה?
קלאריסה המשיכה בחיפושים בחדרון שלה, שהיה גם דומה בצורה זהה מידי למיתוסים שהייתי שומעת מכולם. הם טרחו להגיד את הדברים הרעים שהם חושבים, אבל לא את הטובים. אז מה כול הפואנטה בכול זה? לדעתי זה מיותר. אם אין לך משהו טוב להגיד, אל תגיד כלום בכלל. משפט שאימי תמיד הייתה חוזרת עליו הרבה, מספרת לי סיפורים מופלאים עם המשפט האלה וגם משפטים רבים אחרים. קול לחשוש נחש העיר אותי, והחזיר אותי לחיים האמיתיים.
הוא הגיע, כי אם היה מגיע בצורתו האמתית עיניהם של כול מי שהיה מסתכל בו, היו מעלות עשן ונשרפות. אש הייתה גודלת בתעלות עיניהם ופיח היה מלכלך את פניהם באופן קבוע.
עיניי רשפו מכעס. ארשת פניי הייתי רגועה, אך עם עיניים רצחניות, שטיפת מים מדליקה אותן.
לא מספיק לו, העניש אותי. לא מספיק לו שעולל לנו דברים איומים ורבים, גם עכשיו הוא כאן. כדי לאמלל אותנו עד השנייה האחרונה. הוא זחל אל הקדירה שעמדה באמצע שולחן קטן בפינת החדר. לשונו המפוצלת יצאה בקול רשרוש קטן, קלאריסה ניגשה אליו וחתכה חתיכה מלשונו הארוכה והחלקלקה שהפילה רבים ואמיצים בפח.
אחרי מצמוץ קצר הוא הפך לעננת אבק והתפזר לחדר. ניגשתי אל הקדירה, לעזור בבחישת השיקוי הסמיך שנוצר. שריקת צלצל נשמעה, והבקתה, הבקתה האהובה שלי התרסקה לחתיכות, בגודל של רסיסי זכוכית קטנטנים, כמו ליבי.
היא פשוט התפוררה, ונעלמה ממין העין. כמו מגדל קלפים לא יציב.
בנתיים הקדירה החלה לבעבע, בועות גדולות יצאו מימנה, כבלוני מסטיק ורודים.
קלאריסה לקחה את הקדירה בידיה הרועדות, עיניה- בחיים לא ראיתי מישהו יותר מבוהל ממנה. לפני שהספקתי אפילו להניח את רגלי על האדמה, ולסיים צעד אחד לעברה היא שפכה את כול תכולת הקדירה, בהתחלה כול גופי התמוסס וצללים טיפסו במעלה רגליי וקיבעו את עצמם בידיי. אחרי כמה שניות של כאב שורף, כאילו שכול איבריי עולים בלהבות בנפרד, כך גם שאר איברי הגוף שנשרפים ניזוקים עוד יותר מהאש שמתחזקת משאר צדיהם.
פתאום זה נעצר.
פרפרים כחולים כשמיים הקיפו אותי. שדה ירוק נפרש לפניי, המקום היה שטוף שמש, השמיים הבהירים היו נטולי עננים, לפני ראיתי שביל אדמה, בצדדיו נצבו עצי שקדיה בעלי עלים ורדרדים, ואם זה לא הספיק כדי להשרות עלי שלווה, היה גם את עניין ריח הפרחים שרר במקום, כאילו שהושרה בבשמים שונים במשך שבועות רבים. קול חזק נשמע, קול גבוה.
חושך. האשליה נגמרה, הגיע הזמן שגם ילדה בת שבע תוכל לראות איך החיים האמיתיים נראים.
תגובות (19)
נשמע מגניב
שם:
מין: מכשפה
גיל: תבחרי את…
מראה: שיער חום מתולתל וקצר, משקפיים עבות, עיניים ירוקות, אף מעט סולד, פנים שדוניות. לובשת מעילי עור ארוכים, הרבה סוודרים, ג'ינסים, צעיפים וכובעים. תמיד לובשת שרשרת שנפתחת ובתוכה תמונה של אביה בצעירותו וטבעת שעליה חרוט: "hope and honor".
אופי: יש בה כבוד לסובבים אותה אבל היא יכולה להיות חצופה, דעתנית, עקשנית, משכנעת, נאמנה, חשדנית, ערמומית, חכמה, חדת הבחנה, מהירת מחשבה, לא מתחברת לאנשים בקלות רבה, לא סומכת על כל אחד, מדי פעם אוהבת לברוח מהכל לעלות על עץ ולקרוא ספר, תולעת ספרים, דואגת לאחרים יותר מלעצמה.
כוח: יכולה להופיע בכל נקודה בזמן. (לא לחזות את זה במוחה אלא להיות שם ממש).
רקע: אביה היה בצבא ונהרג בפעולה, הוא היה איש של כבוד ובכל פעם שהיה חוזר הביתה ביתו לא יכלה לעזוב אותו ולו לרגע. כשהייתה בת 5 אמה מתה ואביה התחתן מחדש כדי שיהיה מי שישמור על ביתו, אבל אישתו החדשה הייתה אישה מרושעת. היא לא דאגה לה כלל וכל מה שהיה חשוב לה היה רק הבגדים שלה, וחברותיה לשולחן הברידג'.
כשאביה מת היא לא יכלה לבלות בבית הזה יותר ולכן פשוט ביקשה מהחברים של אביה לעזור לה מעט, כי הם היו היחידים שהבינו כמה אמה החורגת נוראית. אחד מהם נתן לה מקלט בביתו והיא הייתה כמעט כמו בת בשבילו אבל היא נשברה מכך שאביה לא איתה יותר ולכן לקחה את חפציה ועזבה.
מקווה שאהבת את הדמות :)
קראתי את זה בקבוצה 'משוררות וסופרות' (שימי לב, יש לך שם לייק ממני)
הייתי נרשמת, אבל אני רשומה כבר ל5 סיפורים ואין לי ממש השראה לדמות נוספת.
אבל זה פשוט מקסים, אני אוהבת את הכתיבה שלך, היא מקסימה ומדהימה!
אז פשוט תמשיכי את זה :)
הו, תודה גבי ^^
אממ אוקיי אני אשתדל להמשיך, מה שכנראה יקרה, אי שם בעתיד הרחוק
אני יכולה ליצור דמות שהיא בת אנוש?
יש לי בעיות קליטה לוקח לי זמן עד שאני מבינה משהו. רציני.
כן בטח! וגם בנים צריך >< חשבתי שציינתי את זה
אוקי.
שם: דיימון,
גיל: 20,
מין: זכר,
מראה: בעל עיניים שחורות, שיערו תואם לצבע עיניו כלומר-שחור. חצי משיערו סותר את עיניו השמאלית.
נוהג ללבוש חולצות בעלות שרוולים ארוכים, צבעם הוא בדרך כלל-לבן. כל החולצות למען האמת הן אותו הדבר. לבנות ונטולות עיטור צעקני במיוחד. בדש החולצה מתנוססת רקמה של מלאך המוות
אופי: עקשן כמו פרד, עומד על דעותיו, אינו מוכן לוותר, בעל עקרונות, תוקפני, מעט אלים ואדיש.
רקע: הוריו נטשו אותו בגיל שלוש והשאירו אותו בפתח בית זר. בעלי הבית הבחינו בתינוק הקטן שנח בסלסלה קטנה ואימצו אותו. הוריו המאמצים היו שני אנשים מוזרים. בבקרים הם בני-אנוש ובלילות הם מן חיה מוזרה שאוכלת כל דבר.
הם לא סיפרו זאת לדיימון. למען האמת הם אימצו אותו בכדי שיוכלו להפוך אותו בעזרת אבקה מסוימת, לאחד מהם.
בגיל 10, הוא ברח מן הבית לאחר שגילה את הסוד הזה. איך הוא גילה? הוא נשאר בבית לבד איזשהו יום, חיטט בתיבות הריקות, במדפים ובארונות שהעלו אבק. בתיבה קטנה שהונחה על השידה בחדר ההורים הוא מצא דף קטן שבו רשום את כל אודות חייהם של הוריו המאמצים.
מאז גיל 10 הוא משוטט ברחובות…
דמות מוזרה לחלוטין. מקווה שאהבת :)
אגב, יש לך כתיבה מדהימה, נשמע מגניב ^__(•_•)__^
שם: רוקסן
מין: נקבה -,-
גיל: 18
מראה: שיער ג'ינג'י כהה עד אמצע הגב, פוני בובה, עיינים ירוקות, נמשים, קצת בלונדיניים שכמעט לא רואים
אופי: קופצנית, ילדותית, חכמה, לפעמים קצת סתומה
כוח (אם בחרתם מכשף או מכשפה): טלקינזיס
רקע: אין לי כוח לכתוב
תכונות מיוחדות\פרטים שונים: יש לה חולשה לסבונים
הו תודה ^^
יאי! בן!
היי :)
אני מקווה שעוד לא מאוחר להצטרף…
שם: אמה
מין: נקבה
גיל: 16
מראה: שיער חלק בצבע שטני על גבול הבלונדיני, עיניים כחולות בהירות. לובשת סווטשרטים עבים בצבע שחור שמסתירים לה את הפנים וגינס'ים כחולים כהים צמודים. היא לא מתאפרת וכל ציפורניה כסוסות.
אופי: שקטה, סגורה, שונאת את העולם ובטוחה שכולם מתנכלים לה. מפחדת ממגע.
רקע: מגיל עשר היא נפגעת מבריונות, בגיל שלוש עשרה עברה תקיפה מינית ובעקבותיה ברחה מהבית. מאז היא מסתובבת ברחובות ופורצת לחנויות. בערך בגיל חמש עשרה היא נכנסה לאישפוז בגלל שלושה נסיונות התאבדות. מאז התקיפה המינית יש לה שלושה חתכים ביד והמון סימנים כחולים על הגוף וזאת הסיבה שהיא מסתובבת עם סווטשרטים ארוכים.
נראה מעולה! אני כבר רושמת לך דמות!
רק דבר אחד, כותבים כל, ולא כול
שם: נתנאל "נייט" הייד
מין: בן אדם
גיל: כמו כולם נראה לי…
מראה: שיער בלונדיני חיוור פרוע, עיניים כחולות אפורות, חיוור כמו סיד וכחוש. בכלל כל המראה שלו גורם לו להראות כאילו הוא לא יצא מהבית בחמש השנים האחרונות.
אופי: המדען המטורף לנצח נצחים, ילדותי לפעמים, יש לו חרדה חברתית רצינית מאוד, וחרדת נטישה אפילו יותר, הוא חכם מאוד, ומסתדר עם מכונות יותר טוב מבני אדם. לא מוכן לקבל את העובדה שמשהו בלתי אפשרי, הוא כבר עשה והמציא דברים כאלה, אין דבר שמדרבן אותו יותר לעשות משהו מזה שאומרים לו שזה בלתי אפשרי. שונא ומפחד פחד מוות ממגע בכל צרותיו. הוא לא בוטח באנשים בקלות, ושהוא כן, הבגידה של האדם הזה תשבור אותו יותר מכל דבר אחר.
רקע: הוא גדל עם ההורים שלו עד גיל שבע, אבא שלו גם היה מדען, והם היו מאושרים, עד שיום אחד, ללא כל אזהרה מוקדמת, הם נטשו אותו, והשאירו אותו בבית יתומים, משם הוא ברח אחרי חודש כדי לחפש אותם. הוא גילה שהסיבה שהם השאירו אותו שם כי לא היה להם את הכסף לגדל אותו, ושהם הסתבכו עם הלוואת ממקומות לא לגמרי חוקיים, ושאנשים מהמקומות האלה הרגו אותם. הוא חי ברחוב במשך זמן רב, עד שבגיל שלוש עשרה הוא חשב על רעיון פשוט ומדהים שיכול לשנות את כל עולם המדע והטכנולוגיה (אבא שלו לימד אותו הרבה מדעים ורובוטיקה) ככה הוא הצליח להרוויח מספיק כסף כדי למצוא לעצמו בית, בשלב הזה הייתה לו חרדת נטישה רצינית. כמובן שבתור ילד בן שלוש עשרה לגור לבד לא ממש הסתדר לו, הרבה אנשים דפקו אותו בנסיבות וצורות שונות. ככה הוא התמכר לסם מרכז, ההשפעה של הסם הקסימה אותו, תחת ההשפעה הוא יכל להמציא דברים מופלאים, לעבוד שעות ללא הפסקה, ולבנות רובוטים שלא ניתן בכלל לדמיין. רק בגיל שש עשרה (או מוקדם יותר, אני לא יודעת בנות כמה הדמויות.) הוא הבין כמה מסוכן ולא טוב הסם הזה, וניסה להיגמל, ההצלחה שלו הייתה חלקית, עד היום מדי פעם הוא בולע כדור.
תכונות מיוחדות\פרטים שונים: הוא מפחד מכלבים, מאוד.
דרך אגב, לא הבנתי באיזו תקופת זמן מתרחש הסיפור, תרגישי חופשי לשנות.
דמות יחסית מסובכת, אהבתי.
והקטע שבהתחלה לא מבינים באיזו תקופת זמן זה, והגיל לא משנה…
היי דיאנה, את צריכה בן או בת?
עדיף כזה מופנם או פתוח?
לדעתי יש הרבה מופנמים, וחסר פתוחים.
אני יכולה לתת לך גם דמות פתוחה אם את רוצה :)
זה נראה לי ממש מגניב ככה שאנחנו עושים את הדמויות, מחכה שתמשיכי
הו כן, אני בונה את העלילה כרגע ומנסה להמשיך אז אולי יהיה פרק שבוע הבא >< סורי
מתי את ממשיכה?
טוב, אני מבטיחה שהשבוע XDDD
הייתי ממש עצלנית וחסרת רעיונות, מצטערת :<
המשכתי! (אל תהרגו אותי:0)