השורדים – פרק חמש עשרה: כאב טבעי

בלו נמצאת בצרה. היא אומרת שהכפר לא מאוכלס, ריק מאדם, לגמרי שומם ונטוש. אבל זה לא נכון, אני יודע שזה לא נכון, חוזת העתידות הראתה לי את החיזיון בעצמה. כפר לא מאושר, פוחד ומודע לסכנה, אך חייב להיות מוזהר ומוגן אחרת יומת. אני אמור לחשוב, לעזור, למצוא פתרון. אני אמור לעבוד לפי התוכנית שלי, והרעיון שלי, ולדאוג לגבי השדים שרודפים אחרינו, ולאמן את השורדים הטירונים שבנינו, אבל אני לא יכול. למה? בגללו. הוא תמיד שם. זה יותר גרוע, כשהוא באמת שם. מסתכל עליי, צוחק מאחור, עיניו הירוקות והסוערות בוהות בי בסופת רגשות משונה ונוראית שעלולה להחריב את כל עולמי. זאת הסיבה שלא רציתי אותו כאן. זה בלתי אפשרי ככה. אני חייב, להתרכז. אני חייב, פשוט, להתעלם מכל זה, עד שהכול יסתדר, ואז אולי יהיה לי זמן. אחזתי בראשי הכואב, וניסיתי לנער את סוניגו החוצה. הוא לא כאן. הוא לא קיים. הוא לא מפתה אותי להביט בו. אוקיי. שדים. להקות. קרב, מוות, שדים, בלו. "דייגו, אתה בסדר?" קולו הדואג של נוצ'יקו נשמע מאחורי, ואני הסתובבתי אליו, לא טורח לחייך, והנהנתי בשקט. "בטוח? כי אתה נראה קצת… מעורער."
נאנחתי. "בלו… הקבוצה שלה מעט מסתבכת." מלמלתי.
נוצ'יקו כיווץ את גבותיו בדאגה. "על מה אתה מדבר?"
"הם הגיעו אל הכפר, אבל הוא ריק, או לפחות ככה היא חושבת… וזאת בעיה." עניתי.
נוצ'יקו טפח על שכמי בהבעה מזדהה ומנחמת. "יהיה בסדר, דייגו. אתה מסוגל לעשות את כל זה."
הבטתי בו, והנהנתי לבסוף. כן, כן, יהיה בסדר. אני רק צריך לחשוב. לחשוב על בלו ועל הבעיה. ולא על סוניגו. כי סוניגו הוא בעיה אישית, פרטית. בעיה מושכת ומדהימה, ו… לא. לא. לא. בלו. כפר. להתרכז.

…
"אנחנו עוצרים למנוחה." השעה הייתה כמעט שעת בוקר, בערך באמצע הלילה השקט והקודר. אנחות שמחה ותשישות נשמעו סביבי, ואני חלקתי עם שאר הקבוצה את ההרגשה הנוראית. אני פשוט, רוצה לישון. אבל זה לא אפשרי, אני האחראי, עליי להישאר ולשמור במשמורת הראשונה והשנייה לפחות.
הרעש של תיקי מסע נשמטים על האדמה מילא את האוויר, גובר על רחשי הרוח המקסימים. אני חייב להודות שנמאס לי מאותו יער מחורבן, שחוזר על עצמו. זה פשוט בלתי אפשרי לבלות כל כך הרבה זמן במקום אחד, פשוט… בלתי אפשרי.
"מתנדבים למשמורת הראשונה?" שאלתי את השיירה, ותשומת הלב המעטה שזכיתי לה הייתה מלאת תשישות רוצחת ומעייפת. "במשמורת הראשונה כנראה נתאמן על לחימה וקסם." אילצתי את עצמי לחייך, למרות שידעתי שפעילות פיזית וריקון הכוח הקסום של הסביבה לא ישפרו את העסקה.
אנדרו, נער בעל עור בגוון מוקה שוקולדי שיער כמעט כחלחל, חייך אליי וגיחך. "אני מתנדב."
סרקתי את השאר, מצפה מקסאיי או נוצ'יקו לפחות להתייצב יחד איתי. ניסיתי להימנע ממבט ישיר בסוניגו, ונאנחתי כשהם התמהמהו. אני מניח שרובם פשוט לא שמו לב לשאלה, מרוב עייפות.
שמתי לב שאנדרו בוהה בסוניגו במבט מעורפל, אך סוניגו התעלם. האם הוא מתעלם, כמו שאני מתעלם? בצורה של – הלוואי שתמשיך להסתכל, או בצורה של – תעזוב אותי בשקט בבקשה? למה אכפת לי בכלל? אלה לא החיים שלי. סוניגו מחליט על עצמו.
"אנחנו נתנדב." קסאיי אמרה באנחה ממורמרת, וכמובן התכוונה אל בוייד וסוניגו.
נוצ'יקו הרים את ידו והנהן. "גם אני, בשביל האימון."
כמה חבל שרק אנשים שלא צריכים אימון מתנדבים. ניסיתי להכחיש את התרגשותי, מהעובדה שסוניגו ואני נישאר ערים באותו מקום שוב, באותה משמורת. ניערתי את ראשי שוב, מנסה להדוף את המחשבות הלא רצויות הללו. מחשבות. תהיות. זה מטומטם.

…
"אוקיי." קמתי מהאדמה הנוחה, מתרחק מהמדורה הקטנה שהקמנו לפני שכל שאר הקבוצה הלכו לישון. המחשבה על שק השינה החמים למדי, הייתה מפתה, אבל אני חייב להישאר ער.
קסאיי הרימה אליי מבט, ונוצ'יקו חייך. "מתחילים?" שאל נוצ'יקו, ואני הנהנתי בעל כורחי.
סוניגו קם גם הוא, נעזר בתמיכה היותר מדי ברורה של אנדרו, ונמנע מקדר עיין איתי. קלטתי שאני בוהה בקרע שבחולצתו, שחשף מעט מעורו החיוור לחלוטין, והסבתי את מבטי מיד. מה קורה לי?
"קסם או קרב?" שאלתי בפשטות את השורדים שלפני, שנראו די עייפים, אך נחושים ומלאי ציפייה.
"קסם." הם הסכימו פה אחד, וקסאיי הרימה את ידה.
"כן קסאיי?" שאלתי.
היא חייכה והתקדמה בנימוס. "בלו אמרה שיש לי כוח. אבל אני לא יודעת מה הוא, ואיך לתעל אותו ליתרון בקרב או במלחמה."
הנהנתי אליה. אני זוכר אותה. השורדת החדשה, מגיליון טירונים 37. חשיבה מהירה, חוכמה על טבעית, וזריזות מוח. אבל היא מכחישה את חוכמתה, לפי הרקע שלה היא ניסתה להיכשל במבחנים כדי לא לבלוט, היא רצתה להיות נורמאלית.
חייכתי אל קסאיי. "חשיבה מהירה. פשוט מאוד." אמרתי, והבעתה של קסאיי נדמתה מאושרת.
"אם התקפה תבוא, את תוכלי לתכנן בזריזות, ולהפתיע בהתקפות משלך, עם קצת אימון פיזי." הסברתי לה, אבל עיניה קדרו מעט.
היא נשכה את שפתה התחתונה. "אבל, כשבוייד הותקף, פשוט קפאתי. זה סוטר את התיאוריה שלך." היא אמרה בהססנות מסוימת, מבטה מבזיק אל בוייד וחוזר אליי בביישנות מסוימת.
"זה לא משנה כלום, זה היה מקרה חד פעמי." אמרתי. "אם את רוצה להתאמן על הכוח שלך, את פשוט צריכה להלחם, ולנסות לחשוב מהר יותר, לנחש מה תהיה המתקפה הבאה של היריב שלך."
שלפתי חרב מהחגורה שלי, והבטתי בקסאיי, זורק לה חרב משלה. "מוכנה?" שאלתי.
לפני שקסאיי הספיקה להנהן, החרבות שלנו התנגשו, וקרקוש מתכת נשמע.

…
"מה אתה עושה כאן לבד?" הרמתי את מבטי, לא בטוח אם הקול העמוק באמת שייך לו, לסוניגו.
שערו הכמעט לבן כיסה את רוב פניו, והוא רכן אליי מעט, גבו מקומר בצורה חיננית, וידיו תחובות בכיסי מעילו הארוך והשחור. עיניו הירוקות ריצדו, מתקשות להתמקד בפרט אחד.
לא הצלחתי להביא את עצמי עד לכדי חיוך, אבל אפשרתי לו להתיישב לצידי בדממה בולטת.
"עזרת לקסאיי מאוד." הוא ציין, מביט אל תוך האש בריכוז מיוחד. "היא באמת פחדה שהיא תקפא בקרב." הוא אמר, וחיוך קטן הופיע על שפתיו. פעימות ליבי השתוללו.
"היא תצליח, הכוח שלה מדהים." ציינתי בשקט, מנסה לשלוט על קולי שעומד להישבר מהלחץ.
סוניגו שלח אליי מבט, ואני התבוננתי בו, נושם עמוקות ונותן לעיניי לבלוע את פניו, גופו, חיוכו השובב והכואב, הברק בשערו, והאש שמשתקפת בעיניו הירוקות. אני השפלתי את מבטי ראשון, נבוך וסמוק, מקווה שעורי הכהה יסתיר את ההסמקה שלי.
"כן, אתה צודק. וכשבוייד לצידה, הם כל כך… מתאימים." סוניגו מלמל, חוזר להביט בלהבות, ופניו נראו טרודות מעט, מעוננות למרות מאמציו הברורים להסתיר זאת. אני לא יודע איך הוא מרגיש כלפי, אני רק יודע שכשהוא מביט בי ליבי מאיץ. אני יודע שאני מרגיש אליו, את מה שאני אמור להרגיש כלפי… בחורה. הכל היה אמור להסתדר לגמרי ברור, ידעתי שלילי מחבבת אותי, והיא אחת הידידות הטובות יותר ושלי, ותמיד הנחתי שאיך שהוא נגמור ביחד, אבל הכל השתנה כשראיתי אותו בוהה בי בחדר הישיבות הזה. הלוואי שהכול יחזור אחורה.