ורד לבן – פרק שבע

 נכנסנו בחשש אל המשרד. לא ידענו למה קראו לנו, אבל היינו בטוחים שזה בגלל שהקייט הזאת בטח הלשינה. החזקתי לאמה את היד ואמרתי לה, מסתכל היישר אל עיניה, "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר." האמת שאולי היה לי ביטחון מלא בקול, אך עמוק בפנים באמת שחששתי שזה בגלל שראו אותנו. אני לא רוצה שמשהו יקרה לאמה.
"דניאל, אמה, שבו בבקשה." אמרה בטי והביטה בנו. באותו רגע לא ידעתי איך להגדיר את המבט שלה – רחמים, או כעס על הפרת החוקים.
"אתם יודעים מדוע אתם כאן?" היא שאלה. לא היה בקולה נימת שאלה, אך מצד שני גם לא היתה קביעת עבודה.
"לא." ענינו שנינו באותו הזמן. היא הרימה גבה מופתעת. "הגיעו אליי מקורות שטענו שראו אותך, אמה, נכנסת אל הגן המעופף, אך טביעת היד שהופיעה בסורק היתה שייכת אל דניאל -שזה למה אתה כאן- אתם יכולים להסביר לי מה קורה פה?" התחלתי לאט-לאט להבין את העניין. כנראה שמי שהלשין על אמה לא ראה אותי, אלא רק אותה משום מה, וכשהם עשו בדיקה ברישומים כדי לראות אם היא באמת היתה שם, הם מצאו את הטביעה שלי, ולא שלה. עוד לפני שהספקתי לחשוב על תירוץ, אמה התחילה לדבר.
"אני מצטערת! פשוט הרגשתי כל כך עמוסה היום ועייפה, שממש רציתי להיכנס לגן, וידעתי שזו תהייה הפעם השנייה שלי ולא רציתי לחטוף עונש… אבל כשראיתי שהוא – דניאל – הסתובב ליד השער החלטתי לחכות עד שהוא יעלה למעלה וכך אני אוכל להשתחל פנימה…" היא התחילה לתרץ לבטי את הדבר הכי הזוי ששמעתי, אך היתה לי הרגשה שהיא דווקא האמינה לה.
האמת שגם אני כבר התחלתי להאמין…
"זה בסדר, אני לא באה להעניש אותך ובטח שלא לפתוח את הנושא לציבור, אני רק רציתי לברר מה קרה. אני מודה לך על הכנות שלך. את רשאית לעזוב." היא החוותה בידה לאמה אל עבר הדלת. החלפנו מבטים מבולבלים.
"ומה איתי?" שאלתי, חושש.
"אתה נשאר כאן, אני צריכה לדון איתך בנוגע לנושא אחר." אמה הבינה שאין ברירה. היא קמה ממקומה ועזבה את החדר.
"עכשיו," בטי החלה וקלה הדרמטי והפסיכולוגי חזר. "אתה מכון להסביר לי מדוע בדיוק עזבת את המטלה שלך חצי גמורה?! אתה הרי יודע ששפיכת הזבל כלולה בתפקיד, בין אם אתה אוהב את זה או לא!" אני מודה שהייתי מופתע לרגע ולא הבנתי בדיוק איך זה קשור, אך אז נפל לי האסימון שאלי בטח לא הסכים לוותר לי הפעם ודיווח.
'אוף, דווקא היום אלי, דווקא?!'
"אני מאוד מצטער, אבל זו פשוט העבודה שהפרופסור נתן, היא התישה אותי…"
"אוקי אוקי בסדר, אתה רשאי להיעלם מהמשרד שלי, כבר נמאס לי לשמוע תלונות של ילדים על עבודות…" בשלב הזה אני חושב שהיא התחילה לדבר לעצמה, אז פשוט ניצלתי את ההזדמנות ועשיתי כדבריה – נעלמתי.