לא כל הנוצץ זהב – פרק 139

כולם במדורה היו בעלי פנים חתומות ועצובות.
אלים, אפילו לא שיערתי לעצמי שעד כדי כך אהבו אותי. אפילו אנשים שאני לא מכיר היו עצובים, אבל כנראה ששוב פעם מדובר בתסמונת המלאך: מעין תחושה כזאת שהמת היה בן אדם מקסים ונפלא, והיו רק דברים טובים לומר עליו.
זה היה קצת מצחיק מהצד, שחושבים על זה. לצפות בהלוויה שלי או משהו.
ואז נכנסתי פנימה.
"היי! מרשמלו!" קראתי, מרגיש איך כל זוגות העיניים במחנה ננעצות בי. "אפשר גם?"
כולם נראו מופתעים לרגע, ואז קראו קריאות אושר.
"וואו, לא ידעתי שאני עד כדי כך אהוב…" אמרתי, אבל אני משוכנע שאף אחד לא שמע את זה מכיוון שהרעש של הקריאות היה חזק מידי.
"ובכן," אמר כירון, קולו מרעים מעל כל שאר הקריאות. "אני סבור כי אני מדבר בשם כולנו כשאני שואל – מה קרה?"
"טוב…" התחלתי.
כולם השתתקו.
לרגע אחד נלחצתי קצת לספר לכולם שזאת הייתה מתיחה מרושעת. הם ממש אהבו אותי, ואני בתמורה גומל להם בבדיחה?
"האלים לקחו אותי להמשך השיחה, ואריק ולילי הגיעו לבד… חשבתי שהם עומדים להרוג אותי, אבל מסתבר שלא."
כמה מהחניכים מחאו כפיים, וכמה אפילו שרקו.
"אבל מה הם רצו ממך?" שאל כירון שוב.
היססתי.
אפילו לאריק, החבר הכי טוב שלי, לא סיפרתי את האמת. למה שאני אספר אותה לכולם? גם לאלו שלא הכרתי.
"זה לא משנה כרגע," אמרתי. העדפתי שלא לומר להם שבסוף הקיץ אהפוך לאל.
גם לא רציתי לספר להם שאני מכיל בתוכי עוד בן אדם מלבדי, ובטח שלא רציתי לספר להם על מושבת הדרקונים. אם הם כל כך אהבו אותי – הם לא היו רוצים שאני אספר להם שככל הנראה אני לא אחזור למחנה.
המדורה המשיכה, וכולם שרו שירי מחנה, והמדורה בערה בגובה של לפחות שלושה מטרים בצבע כתום צהבהב.
בסופו של דבר כל אחד הלך בחזרה לביתן שלו, ואני חזרתי לביתן אחד עשרה –הביתן של הרמס. הביתן של לילי.
בהמשך הקיץ היה אדיר: אני ולילי התחברו ועשינו מתיחות לכמעט כולם, בעיקר לאריק.
אריק ולילי התחברו ומידי פעם פשוט היו מתבודדים יחד, שקועים באהבה שלהם זה לזו.
ואני? אני התחברתי עם הרבה אנשים חדשים, הכרתי אנשים, צחקתי, אבל כל הזמן עבר לי בראש שזה רק זמני, והתחלתי להרגיש עצוב, אבל ידעתי שאני אהיה חייב.
בלילה האחרון במחנה אני זוכר שהייתה מדורה חגיגית, בה כולם נפרדו מכולם, והרבה באו להיפרד ממני ואמרו לי שניפגש בשנה הבאה, ואני רציתי לבכות כי ידעתי שזה לא יקרה.
אני לבשתי מכנסיים שמצאתי בתחתית התיק שלי, ואז קלטתי בכיס פתק מקומט.
פתחתי אותו. זאת הייתה הרשימה שאני ואריק הכנו בתחילת הקיץ.
"אריק," קראתי לו.
"כן?" הוא שאל.
הצגתי לו את הרשימה.
"אלים…" מלמל אריק. "רגע…"
"מה?"
"עשינו את הכל," הוא אמר.
"עשינו את הכל?" שאלתי.
"לרכב על סוס? תעשה לי טובה, אחי, רכבנו על דרקון," הוא אמר.
"וואלה…" מלמלתי.
"וגם ניסינו את הטריק של אלכוהול על עקרב וגילינו שהוא אמיתי," אמר אריק.
"וטיפסנו על הר טאם. זה יותר מגניב מהר זובור," אמרתי.
"ומה זה הצקנו לאחים שלי במשחק הכדורסל."
"ונשק? השגנו חרבות!"
"ופגשנו את לילי," אמר אריק והסמיק.
גיחכתי. אריק היה מאוהב. פשוט ראיתי את זה על הפנים שלו.
"והצקנו לאבא שלי בזה שעשינו לו מתיחה בטלפון," אמרתי. "זה פשוט מושלם!"
"עשינו הכל!" קרא אריק.
החלפנו בינינו כיפים.
בלילה האחרון היו לי נדודי שינה בגלל מה שהגיע למחרת, ולכן יצאתי החוצה מהביתן.
בזכות הראייה המעולה של אוט, שהגיעה גם אלי, יכולתי לראות בבירור את מה שהיה בחוץ, ולפתע ראיתי דמות מוכרת בחשכה ששכחתי את השם שלה.
"מארק," היא אמרה.
"היי," אמרתי.
היא צחקקה, ואני חייכתי.
כבר נפגשנו פעמיים בחושך. אני זוכר את הקול שלה.
"חזרת," היא אמרה.
"כן," אמרתי.
התיישבתי והיא לידי.
ואז פתאום קלטתי מי זאת. נזכרתי בשם שלה.
"את בת'," אמרתי. "בת ארס."
"נכון," היא אמרה. "ואתה מארק כריסטיאן זנדק. הרוכב."
"גם נכון," אישרתי.
"אז מה עכשיו?" היא שאלה.
"מה?"
"אתה חייב להודות שאני לא כזאת נוראה," היא אמרה.
"למה שתהיי?"
"יש מין סטיגמה כזאת על בני ארס," היא הסבירה.
בהיתי בה.
"אני לא חושב ככה."
"טוב לדעת," היא אמרה.
"את ממש מגניבה, ואדירה…" התחלתי.
"גם אתה," היא אמרה בחיוך.
לרגע שתקנו, ואז היא אמרה:"ומה עושים עם זה?"
"מה זאת אומרת?"
"תן לי לנחש," היא אמרה.
"כן?"
"אתה לא נשאר."
"אני לא יכול להישאר," אמרתי.
"למה לא?" היא שאלה.
"כי… טוב… גיליתי שיש עוד רוכבים כמוני… מושבת דרקונים…"
"ואתה הולך לשם?" היא שאלה.
"טוב… כן," אמרתי.
שוב הייתה שתיקה מביכה לכמה שניות.
"איך ידעת שאני הולך?"
"כי נדמה שהאלים ממש מתעניינים בך," היא אמרה.
"למה?"
"הם מדברים איתך," היא אמרה ומשכה בכתף שלה.
"למה הכוונה?"
"אבא שלי…" היא אמרה.
"מה איתו?"
"הוא מעולם לא דיבר איתי."
"מעולם לא?"
"לא."
"אפילו לא פגש אותך?"
"נופ."
"כלומר…" אמרתי.
"כן," היא אמרה. "אני מנחשת שאתה פשוט לא רוצה לספר מה הם באמת אמרו לך, אבל אני יודעת שאתה צריך לעשות את זה."
"אני מניח…"
"אז בהצלחה," היא אמרה.
"כן," אמרתי.
"אני אתגעגע," היא אמרה.
"גם… גם אני," אמרתי. "אני לעולם לא אשכח אותך."
"גם אני לא אשכח אותך," היא אמרה.
שנינו לא ידענו מה לעשות עם עצמנו, אז פשוט ישבנו ושתקנו שם עד שנרדמנו, ורק מאוחר יותר, בבוקר, קמתי, וגיליתי שהיא כבר הלכה.
מאז לא ראיתי אותה יותר שוב.