מה קרה לשיער שלך?

"מה קרה לשיער שלך?" היא שאלה ונעצה בי מבט.
"זה לא עניינך" אמרתי ועברתי על פניה לפני שתספיק לעצור אותי.
נכנסתי אל החדר ונעלתי את הדלת.
"אולי הייתי צריכה לספר לה" מלמלתי בזמן שנעמדתי ליד המראה.
'היא לא הייתה מבינה, היא לעולם לא תבין' מחשבתי קטלה את האפשרות הזו.
נעמדתי והבטתי במראה.
הסתכלתי על החתך המכוער ורציתי לצרוח.
הייתי צריכה לספר, אני יודעת.
אבל מה אם זה רק יגרום להם להמשיך?
מה אם גם אחרים יצטרפו אליהם?
אני הייתי צריכה להחזיר להם.
אבל הם היו רבים מידי וכבר למדתי שזה לא שווה את זה.
הם רק מוצאים את זה משעשע יותר.
'חוץ מזה כבר מאוחר מידי, דבר כבר לא יעזור'
חשבתי בזמן שלקחתי לידי את המספריים והתחלתי לחתוך.
בהתחלה בחשש ואך לאחר מכן באומץ.
חתיכות גדולות של שיער נפלו על הרצפה.
קווצות קווצות, אחת אחרי השנייה, עד שלא נשאר כמעט דבר.