מחנה הטיטאנים פרק חמש – הסיפור ה100 שלי!

כדאי להעביר את השעמום עשיתי את מה שכל חצוי ממוצא (לא, בני אפרודיטה לא נחשבים) עושה: הלכתי להתאמן.
לצערי, (או למזלי, נראה לי שזה מה שריין היתה אומרת) ליאן היתה שם. ברגע שנכנסתי לזירת החרב פגיון באורך חצי מטר ננעץ בקיר לידי. שלפתי את החרב שלי.
"מצטערת, היד שלי החליקה." לירן חייכה חיוך זדוני.
תקפתי אותה, היא התגלגלה הצידה ושלפה את הפגיון מהקיר.
"אני הבת של אלת המזל, אתה הבן של אלת הנקמה. מי נראה לך שינצח בקרב הזה?"
חייכתי. "אני."
ניסיתי לדקור אותה, אבל היא התחמקה ושרטה את ברכי. נפלתי והיא בעטה בי.
"זה היה קרב מהיר."
"היית מתה." התגלגלתי והצלחתי לקום. אין לי בעיה להילחם על רגל אחת.
זה לא היה קשה להבין את שיטת הלחימה שלה: היא מפחדת ממני, לכן התנועות שלה זהירות. כל פעם היא ניסתה להתקרב ולתקוף אבל נסוגה בזמן הנכון.
אז כל מה שצריך לעשות בשביל לנצח אותה זה לדחוף אותה לקצה. חשבתי.
התחלתי לתקוף בכוח רב יותר. בכל פעם שהיא ניסתה להתחמק חסמתי אותה עד שדחקתי אותה בפינה.
"נו? נכנעת?" אמרתי עם חיוך גדול ומרוצה.
היא חייכה. "נראה לך?"
והיא שוב תקפה. פתאום היא לי קשה להדוף את המכות שלה.
בסופו של דבר היא ניסתה לדקור אותי, עצרתי אותה אבל היא בעטה בי והעיפה אותי לאחור. קרסתי על הקיר.
היא רצה לעברי וחתכה את זרועי. חשבתי כבר שהיא תכרות לי את הראש אבל איידן בדיוק נכנס.
"ליאן, תפסיקי!" הוא צעק.
היא נאנחה ועזרה לי לקום, כאילו היינו שני חברים טובים אחרי קרב ידידותי.
"אחד-אפס לי." היא אמרה בעליזות.
הבטתי בה בהלם. היא מנהגת כאילו היא לא עמדה לחסל אותי לפני שנייה.
איידן נאנח בהקלה. "יש לי הרגשה שזאת לא תהיה הבעיה הראשונה שלנו כאן. לוק, כדאי שתלך לחדר שלך להתכונן."
הנהנתי ויצאתי משם, מנסה בכל כוחי לא להביט לאחור.

"אני שונאת אותה." אמרה ריין כשסיפרתי לה על המקרה ממקודם. "היא חושבת שמזל טוב יעזור בחיים, אבל היא שונאת להיות קמע מזל."
"היא פשוט התנהגה כאילו מה שקרה זה לא סיפור."
"טוב, כשיהיו לנו קרבות תסמוך עלי שהיא תתנהג ברצינות, אם לא זה יהיה הסוף שלה."
הנהנתי וגמרתי להכין את תיק המסע שלי שכלל נקטר, אמברוסיה, פנס וחבל. ריין לקחה את הדברים הבסיסיים כמו אוכל ובגדים.
יצאנו מהביתן וראינו את כולם. כולם חוץ מלוקאס נראו מתוחים. דילן נראה כאילו הוא מתכונן לרוץ.
"טוב," ניסיתי להיראות רגוע. "נראה לי שיש לנו מסע חיפושים לצאת אליו."

אני לא יודע כמה שעות הלכנו, אני כן יודע שברגע הראשון שעצרנו התחלתי לשמוע נחירות סביבי.
"לילה…" אמרה אלכס. לה לפחות לקחו כמה שניות להירדם.
"איזה עצלנים כולם." אמרו היקארי ומיוריאל ביחד. אומנם כולם עצלנים, אבל בתוך שנייה שמעתי שני קולות נחירה נוספים.
איזה יופי. רק אני ודילן נשארנו ערים.
דילן לא אמר כלום. הוא – כמו תמיד – ישב בצד, גבו צמוד לעץ.
"אני אשמור." הוא אמר לבסוף.
הנהנתי, ולא יכולתי לשלוט בעצמי. "מה ראית כשפגשת אותי?"
הוא החוויר. "הרבה גופות, נהר…"
הנהנתי שוב, מעודד אותו להמשיך. זה בהחלט היה חלק מהעבר שלי. "ומה עוד?"
"אחר כך ראיתי את האולימפוס, נראה לי, אתה תקפת אותנו… העיניים שלך היו אדומות ואכזריות, כאילו מישהו שולט במחשבות שלך. אני חושב שדקרת מישהו, אחר כך לירון הוציאה אותי מזה."
"אתה חושב שאתה מסוגל לראות את זה שוב?"
הוא הניד בראשו. "לא. החזיונות שלי באים רק פעם אחת. ואם לא, אני רואה את זה שוב רק אחרי שזה קורה."
נאנחתי ושכבתי ליד ריין. "לילה טוב. תעיר אותי עוד חצי שעה."
הוא הנהן.
ברגע שעצמתי עיניים נשמע קול שגרם לי לפקוח אותן שוב. הבטתי בדילן והוא הנהן כמאשר ששמע את זה גם.
הקול שוב נשמע. זאת היתה יללה, כנראה של חייה צמאת דם.
לא, לא חיה, מפלצת.