עדנה מוזס
*תפוח מהמילה תפיחה

פחית הנפט פרק 9 כדי לכם ממש לקרוא

עדנה מוזס 03/12/2013 656 צפיות אין תגובות
*תפוח מהמילה תפיחה

-המשך-
אני ואלכס עלינו למטוס. "את בסדר?" שאל אלכס. הוא הסתכל עלי משונה. "מה… מה… מה קרה?" שאלתי בקול מבוהל. "את פשוט רועדת". הסביר אלכס. ובאמת כול גופי רעד מהתרגשות. סוף סוף אני יטוס לקסס, ליוסטון, לנאס"א! ואגשים את החלום שלי!!!
אני ואלכס התיישבנו בכיסאות המרווחים. "שלום! מדבר הטייס, אנו טסים ליוסטון, להתכונן להמראה, להדק חגורות, לאנשים עם אסתמה ובעיות נשימה להרכיב את המשאף, טיסה נעימה!" שמענו הודעה במטוס. חגרנו חגורות. אני ואלכס הסתכלנו בחלון, ראינו את גלגלי המטוס נעים ואת הכנף הימנית. המטוס צבר מהירות ואז התנתקנו מהקרקע. המטוס המריא. מלמלא השתלשלו המשאפים לעברנו. אלכס לקח אחד. אני הרגשתי בחילה משונה. אבל הייתי חיבת לעבור לפחות טיסה במטוס אחרת איך אני אטוס לחלל? לפתע ראיתי את כול שדה התעופה מתחת ואחר כך את כול חופין (העיר שלנו נקראת חופין). הבחילה התגברה. לפתע המטוס התיישר. אלכס הוריד את המשאף מפיו ואמר:" אני בחיים לא אתרגל לטיסות האלה." "כן, אני מבינה אותך" השבתי. "לא זה לא בגלל בחילה או משהוא, זה בעיות בסינוסים…" הסביר אלכס במבוכה. "אה נכון". עניתי. פתאום ראיתי שאנחנו עולים מעל העננים. "וואו!" אמרתי בקול נרגש. "כן, זה יפה ממש" הסכים איתי אלכס. העננים נראו כמו צמר גפן לבן,רך,ותפוח*. "אלכס תראה!" עברנו ליד להקת חסידות קטנה. "את לא מפחדת לטוס פעם ראשונה?" שאל אלכס. "אני צריכה להתמודד עם זה! אני הולכת לטוס לחלל". השבתי. המשכנו לטוס עוד ולפתע עברנו מעל ים. זה היה יפהפה, ראיתי סירות, גלים וקצף, ראיתי את כול הים! מעולם לא חשבתי שאני אטוס. "אתה יודע משהו אלכס, תמיד חשבתי שאני אשאר בישראל, כי כול פעם כשסיפרתי להורי על הרעיונות שלי להציל את כדור הארץ, הם אמרו שאין סיכוי ולא האמינו בי. זה היה מבאס אבל אתה תמיד האמנתָ בי בתור חבר. ואמרתָ שאם אני אצטרך עזרה תעזור לי וזה מוכיח שעם כוח רצון (ופרוטקציות) אפשר לעשות הכל!" אמרתי לאלכס. "קלישאה" גיחך אלכס. "עם היית רוצה לקפוץ מהגג, והיית קופצת כוח הרצון לא היה מציל אותך". "וואלה? אז תסביר לי למה אני טסה פתאום?" השבתי. "בעזרת פרוטקציות" ענה אלכס. "אם לא היה לך פרוטקציות לא היית יכולה לטוס כי ההורים שלך לא היו מרשים" "נו ו?"…. וכך המשיך הוויכוח שלנו.
בינתיים בבית שלי ההורים שלי כבר חזרו. "ענבל?" קראה אמי. "ענבל את כאן?". התאומים, אחים שלי החלו לקרוא לי גם:"ענבלס? ענבלס? איפה אתס?" אני. לפתע אורן (אחד התאומים) הבחין בפתק שהשארתי. "מה סה?" הוא שאל את ארז, התאום השני. הוא נופף בידו את הפתק. "סה פתק!" הסביר ארז. הם הראו את הפתק לאמא. אמי קראה את הפתק ומשכה באפה בקול. "מה קרה?" נחפז אבי. שניהם קראו שוב את הפתק. "אני לא מאמין! איך היא העזה ללכת לנו ככה! היא הפרה את ההוראה שלי!" זעם אבי. לאמי היה פרצוף מבולבל. "למה אתה מתכוון, שגיא?" (לאבא שלי קוראים שגיא).
"ליפני 14 ימים ענבל שאלה אותי משהו בקשר לזה…. אני לא זוכר מה, אבל כנראה היא מתכוונת למה שהיא כותבת כאן, אנחנו חייבים להחזיר אותה!" השיב שגיא. "אתה מתכוון שהיא באמת הולכת להציל את העולם כמו שהיא כותבת?! זה בלתי אפשרי!! היא ילדה!" זעמה אמי. "אבל חוץ מזה, היא בקשה שלא נעקוב אחריה או ננסה להחזיר אותה". "אירית את יודעת טוב מאוד כמה מסוכן לטוס, את יודעת מה יכול לקראות לה בארץ זרה! היא יכולה ללכת לאיבוד, או שיחטפו אותה! את יודעת-" "שגיא תרגע אני זוכרת כמה היא רצתה "להציל את העולם" כמו שהיא כותבת ועם היא עם אלכס אז הכל בסדר!" הרגיע אותו אימי. פתאום מאיש חסר דאגות אבא שלי הפך לאיש מלא דאגות. אבי התנשם בכבדות. "בכל זאת היא מנסה לעשות את מה שהיא רצתה כבר שנים…" ניסתה שוב. "טוב, במילא אין טעם לחפש אותה, אנחנו אפילו לא יודעים לאן היא הלכה". ובזאת נגמר העיניין.
-חזרה למטוס-
עברו כבר 4 שעות טיסה ונשארו 10. אנחנו עדין טסנו מעל הים, התחיל להחשיך. "אלכס!!! תסתכל על השקיעה!" צעקתי. אלכס, שנרדם, התעורר פתאום. "אוקיי, אוקיי, מה קרה? מי מת?" שאל בציניות.
הצבעתי על החלון. המטוס טס בין עננים זהובים וליד שמש כתומה ענקית. השמיים נצבעו באדום-ורוד יפהפה, הים זהר בכחול, והכל דלק באור השקיעה. "וואו! זאת הפעם הראשונה שאני רואה שקיעה!" התפלא אלכס. "למה?" "כי אני תמיד נרדם" ענה בפשטות. המשכנו לטוס כבר הלילה ירד, ואלפי כוכבים מנצנצים האירו את השמים. ירח גדול, לא מלא, נצנץ במרחק.
עברו כבר 3 שעות, בהם אני ישנתי והתעוררתי לסירוגין, ואלכס ישן כל הזמן. לא טסנו כבר מעל הים. הטייס הוריד את המטוס אל מתחת לעננים. המשכנו לטוס בנעימים כשפתאום החלה סופת ברקים. ברקים נבראו בכל מקום, רעש הרעמים הדהד באוזני. גם אלכס התעורר מרעש הרעמים, וראה את הברקים. "שלום מדבר הטייס שלכם, אל תדאגו לא קרה כלום, רק סופת ברקים שגרתית, אנחנו נעלה מעל העננים והכל יהיה בסדר-". הוא עוד לא גמר את דבריו וברק גדול הכה את המטוס. "נו, פתחת פה לשטן" התלוצץ אלכס. "אלכס! זה לא מצחיק!" נזפתי בו. המטוס בער בשמי הלילה. ואז התחלנו להתרסק. אני ואלכס חבקנו אחד את השני. "אההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!" צרחנו בכל כוחנו ועצמנו את העניים. אזעקה נוראית נשמעה ופנס אדום מסתובב נדלק. "בלי פניקה! בלי פניקה!" צעק הטייס ברמקול, אבל הוא בעצמו היה בפניקה. נהיה מחניק והלהבות לחכו את החלונות. ריח של פלסטיק שרוף נהיה באוויר. המשכנו להתרסק. "ענבל!" שמעתי את אלכס קורא לי. "מה?" שאלתי חזרה. הוא לא הספיק להגיד לי כי המטוס פגע באדמה, בקול התרסקות. אני ואלכס ישבנו קפואים, מחובקים באימה. לאט לאט הרפנו אחד מהשני. "כולםםםםם לצאתתתתתתתתת!!!" שמעתי איש אחד צועק. כולם ירדו מהמטוס הבוער. המטוס נשאר בוער, ואנחנו הסתכלנו עליו, מרותקים. נחתנו, או יותר נכון התרסקנו. במדבר שממה, בלילה אפל. הקיפאון גרם לי ולאלכס להתחבק שוב. לפתע שמענו יללות, הסתכלנו ועינו שבעה זאבים כחושים מתקרבים אלינו, בפה נוטף ריר!

המשך יבוא….


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך