ימים נעימים, כרישים נושכים.
כשנפלתי, לא הרגשתי כלום. הצלחתי לפתוח את עיניי בעדינות-מתעלמת מהכאב שהיה כרוך בכך. הדגים הצבעוניים שחו בלהקות, מלוהקים לפי סוגם. הצלחתי לזהות דג ליצן, סלמון וטונה. היו כמה קטנים ששחו לבדם, מקווים שלא יבלעו אותם ברשת או בלוע של חיה אחרת.
שערי היה נעים והוא התפרע בצורה מעגלית סביב ראשי מתחת למים.
כתמים שחורים ריצדו מול עניי,
מתמזגים עם היופי בקרקעית האוקיינוס.
כול מה שהיה בחלק הזה, היה רק חול. אבל גם הוא נצנץ בתדירות גבוהה, כאילו ששפכו שם קופסאות נצנצים שלמות.
לא היו שוניות אלמוגים מרהיבות, שרבים מחבריי סיפרו עליהים. ניסיתי לשחות חזרה למעלה, אבל המים הכבידו על גופי. ראותיי עוד לא החלו לכאוב מרוב החמצן האוזל, אז יכולתי להישאר כאן עוד קצת.
המשכתי לנסות להיאבק עם המים, לא רציתי שיחות מיותרות עם הורי כקודמיהן.
המשכתי שוחה אל קו המים, ואז ראיתי אותו.
כריש ענק בגודל לפחות כמה מטרים השתרע מתחתי, חשבתי שלא יפגע בי כי אני לא מזיקה, אך כמובן טעיתי. גופי החל לרעוד, בגלל המים הקפואים ובעיקר בגלל הפחד שהתצבר בתוכי.
פתאום הכריש הסתובב לעברי, ופתח את פיו. הרבה שיניים קטנות וצהבהבות מילוא אותו, מחכות כבר לגדול ולהפוך לקטלניות ואכזריות. הייתי יכולה להשבע שבעיניו ראיתי ניצוץ של אכזריות, לפני שידי ננשכה וזרזיפי דם זלגו מימנה והכתימו את המים בצבע אדום כהה ועמוק. עכשיו הוא הריח את הדם בחוזקה, אפילו עיניו נפערו. סגרתי את עיניי בחוזקה לפני שיתחילו לצרוב בגלל ריכוז המלח הגבוה ונתתי לעצמי לשקוע לקרקעית, כמובסת, כנועה.
כשפתחתי את עיניי הייתי על סירה קטנה ושרוטה, עטופה ברשת שהסריחה מדגים, ומסביבי עמדו ארבעה אנשים בערך באותו גיל, לקראת שנות ה30 שלהם שסתכלו עליי בעיניים מזוגגות ומרחמות, רחמים מזויפים.
משהו לא בסדר אצלי?
התחלתי ממששת את גופי בניסיון עלוב למצוא את שורש הבעיה כשאחד מהם פנה אליי. ״יש לך תמנון קטן על הראש,״
צחקוק קטן נשמע, ואז עוד אחד, ואחרי כמה שניות כולנו צחקנו סתם כך בזמן שהסירה מיטלטלת ומנסה להפילנו למים.
נתתי לתמנון להישאר דבוק על ראשי, לא היה לי כוח להתמודד גם עם זה עכשיו.
אולי סוף סוף אוכל לברוח מהמקום המנוכר והקר בו אני נמצאת. אל הים, שתמיד רציתי להיות חלק ממנו.
תגובות (0)