מחנה הטיטאנים פרק ארבע

ריין ואני חזרנו לביתן שלנו ולא הוצאנו הגה מאז המקרה. ריין ישנה על המיטה ואני הייתי צריך לישון על הרצפה, לא שלא עשיתי את זה במשך שנים.
ידעתי שריין לא ישנה. הנשימות שלה נשמעו מדודות מדי, אבל לא רציתי לדבר איתה. לא רציתי לדבר עם אף אחד.
חשבתי על מה שדילן אמר. כל כך הרבה מוות… בגללי. אבל למה? מה אני עשיתי?
הבנתי בבת אחת. התיישבתי והבטתי בריין.
"תגידי, ריין…" אמרתי בקול מהוסס.
"מה?" היא מלמלה.
"דילן מסוגל גם לראות את העבר של מישהו?"
היא שתקה. חששתי שהיא נרדמה, אבל בסוף אמרה בקול חלוש: "כן."
חזרתי לשכב. עכשיו הכול הגיוני. דילן צדק, באמת הבאתי למוות של כל כך הרבה אנשים, הכול בגלל טעות קטנה שעשיתי לפני שנים. אם הייתי פועל אחרת, אז יכולתי לגמור את מלחמת הטיטאנים השנייה עוד לפני שהתחילה.
אז למה היתה לי הרגשה שדילן לא דיבר רק על העבר שלי?

אני חושב שבסופו של דבר נרדמתי, כי כשפקחתי את עיני אחרי הרבה זמן ביתן נמסיס היה מואר בקושי, כשהבטתי בחלון ראיתי את הזריחה באופק.
ריין קמה והתמתחה. "בוקר."
"כן, ראיתי." אמרתי.
היא לא ענתה. ברגע שהיא גמרה ללבוש את מעיל העור השחור שלה היא התחילה ללכת לכיוון הביתן הגדול.
"בוא," היא אמרה. "בזמן שנמנמת איידן קרא לכולנו לבוא לביתן הגדול בבוקר."

כבר מהמבט של איידן ידעתי שהיום הזה ייגמר בהלוויה שלי.
העיניים שלו היו זהובות. כבר חששתי שהוא יתחיל לירות ברקים מהעיניים, אבל ברגע שריין הביטה בו העיניים שלו הפכו לזהור בזוהר הרגיל, לא זה שאומר "תספור-עד-עשר-ותגיד-שלום-להאדס".
"טוב, אז אני יודע שאתם חושבים שקראתי לכם בגלל החיזיון של דילן אתמול, אז אתם בערך צודקים." התחיל.
"דילן אף פעם לא חזה את הגורל של מישהו רק ממבט." חזר בוייל על מה שאמר אתמול. "זה קשור?"
איידן הנהן. "אנחנו חייבים לברר איך זה קשור ללוק."
כל העיניים פנו אלי.
"נראה לי שאני יודע מה זה היה." אמרתי, הגרון שלי היה יבש.
שתקתי, אף אחד לא אמר כלום.
"טוב, אז מה?" שאל בסוף לוקאס.
"זה היה חיזיון שקשור לעבר שלי." אמרתי. "משהו שקרה במלחמת הטיטאנים."
"מה קרה?" למרבה הפתעתי, ליאן היתה זאת שדיברה. כולם הביטו בי אפילו יותר מסוקרנים והיא בחייכה חיוך מרוצה, כאילו עשתה את עבודתה.
"טוב, אה…" התחלתי להגיד.
"לא משנה!" אלכס הצילה אותי מלספר את ההמשך. היא נעצה מבט זועם בליאן שהסבה את מבטה. "אם החיזיון של דילן סיפר על העבר, אז אנחנו לא צריכים לדאוג."
רק אז ראיתי את דילן, שישב בצד ובחן אותי בחשדנות. צפיתי שכל רגע יתקוף אותו עוד חיזיון אבל לא קרה כלום.
"אז נראה לי שאנחנו יכולים ללכת." אמר בוייל ופנה לצאת.
"לא, זה עוד לא הכול." אמר איידן. קולו היה כל כך שקט שאם לא הייתי עומד ממש לידו לא הייתי שומע כלום, גם אחרי שדיבר נשמע כאילו הוא מתחרט.
"נו, מה עוד?" שאלתי.
איידן נאנח. "אתם זוכרים את החצוי שמצאנו לפני כמה ימים?"
כולם הנהנו.
"טוב… אז כמה שעות לפני שלוק הגיע הוא סיפר לי שהאלים מתכוננים להרוג את כל החצויים מצבא קרונוס."
שוב, כולם שתקו. הבנו מיד.
"ואנחנו מצבא קרונוס." אמרה לבסוף לירון.
"אבל האלים לא נתנו לכולנו חנינה?" שאלה איזבל.
איידן הרים ידיים. "אני לא יודע, החצוי הזה לא היה הכי שפוי, אבל נשמע שהוא מדבר אמת. חוץ מזה, האלים לא ממש ידועים בנאמנות לחוזים."
הבטתי סביבי וידעתי שכולם כבר יודעים את זה. לאלכס היה פרצוף של "תספר לי על זה…"
"אז מה נוכל לעשות נגד זה?" היא שאלה. "אנחנו לא יכולים להתחבא מהאלים."
עיניה של ריין נצצו באור רצחני. "אנחנו יכולים להילחם בהם."
ליאן נעצה בה מבט רצחני לא פחות. "את משוגעת? איך אנחנו בדיור אמורים לעשות את זה?"
היקארי חייכה. "עם קצת עזרה מהאלים הזוטרים…"
הפנים של כולם אורו. טוב, חוץ ממיוריאל ולירון. הן לא נראו נלהבות במיוחד.
"אם אחרי שקרונוס, כל הטיטאנים וצבא של חצויים ומפלצות לא הצליחו לנצח את האלים כמה חצויים ואלים זוטרים יצליחו?"
איידן חייך. "כן, כי הפעם האלים לא מוכנים, והם עדיין חלשים מהמלחמה בגאיה מלפני שנתיים."
כולם מלמלו בהסכמה. כבר הרבה מאוד זמן לא חשבתי על המלחמה בגאיה, שבה למזלי לא לקחתי חלק, אבל התוצאות שלה הגיעו גם אלי.
"אם אתם עושים את זה, אני לא לוקחת בזה חלק." אמרה לירון. "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אנחנו נפסיד."
"זאת הסיבה היחידה שבגללה את לא רוצה לעשות את זה?" שאלה איזבל שאלה שלפי הבעת הפנים שלה בטח היתה רטורית.
"את כבר יודעת את התשובה." לירון יצאה מהביתן. מיוריאל הביטה בנו בשנאה וגם יצאה.
"מה יש להן?" שאלתי את ריין.
היא לא ענתה, במקום זה היא פנתה לאיידן. "אז מתי יוצאים?"
הוא הצליח לחייך. "בערב."

אחרי שהתפזרנו הלכתי לראות מה עם לירון.
הביתן שלה היה אחד הביתנים בקצה, לפי מה שריין אמרה הביתנים בקצה הם של אלים אולימפיים, יש להם הכי פחות כבוד, כסוג של נקמה.
הביתן שלה היה עשוי מענפים וצמחו עליו פירות, אפילו ראיתי כמה ירקות.הביתן הזה היה ממש מוכר, כמו איזה ביתן מהמחנה…
"היי, לוק." לירון ישבה על המיטה שלה והניפה את החרב שלה בהיסח דעת.
התיישבתי לידה. "מה קרה לך קודם?"
היא נאנחה. "תנחש של מי הביתן הזה."
רק ברגע שהיא אמרה את זה הבנתי. "דמטר."
היא הנהנה. "אחרי מלחמת הטיטאנים אימא שלי דיברה איתי. היא אמרה שהיא מצטערת על הכול ועל כך שלא הנחתה אותי ללכת בדרך הנכונה."
"ומאז את פשוט מצדדת באימא שלך כל הזמן?"
"טוב, היא אימא שלי."
כמעט סיפרתי לה מה לי יש להגיד על אימהות, אבל בהחלט הבנתי שנמסיס היא לא דמטר. במקום זה העברתי נושא.
"ומה עם מיוריאל?" שאלתי.
"טוב… לה כבר יש את הסיבות שלה."
חיכיתי.
"בסדר, ארטמיס אימצה אותה כשהייתה תינוקת. היא נועדה להיות השוליה שלה, זאת תהיה קצת בעיה אם ארטמיס תישלח לטרטרוס."
הנהנתי. קודם תהיתי למה היא כל הזמן מתלבשת בבגדים כסופים כמו ציידת ארטמיס, עכשיו הבנתי.
"אז את לא מתכוונת לבוא איתנו?"
היא חייכה בקושי. "אני מתכוונת לבוא."
"מה? למה?"
"כי מישהו צריך להציל אתכם ברגע שהכול ייכשל, לא?" היא חייכה חיוך ממזרי.
נאנחתי וקמתי. "טוב, אנחנו יוצאים בערב. תהיי מוכנה עד אז."