הגן העצוב

הגן היפיפה הזה.. הו , כמה שאהבתי אותו.. בכל יום בילדותי הייתי מבקרת בו, הייתי צופה בפריחת התפוז, קוטפת לאמי את הצבעוניים המתוקים והיפים למראה.. מבלה שם שעות על גבי שעות…
עד לאותו היום הזה… לא , אסור לי להיזכר, לא אוכל להתמודד שוב עם הכאב.. אך לשווא,בעודי צופה בנכדתי, יושבת שם, חסרת דאגות,על הדשא.. משחקת עם פרחים כלשהם, הזכרונות צפים ועומדים כנגד עניי..דמעה זולגת.. ועוד דמעה, ועוד דמעה.

צעדנו בשביל שמוביל לגן, אני ואהובי, תכננתי לקחת אותו איתי לשם כדי לספר לו..הו, כמה שרציתי להגיד לו ! אבל אני צריכה לשמור את זה בסוד ולחכות לרגע המתאים.
התיישבנו על הדשא המשקיף אל ההרים, מתחת לעץ התפוז..
והבטתי בפניו היפות.. תמיד הייתי נדהמת מיופיו, ריסיו הארוכים, עיניו התכולות והעמוקות שאפשר בקלות לטבוע לתוכן, שפתיו הרכות, שליטפו אלפי פעמים את שפתיי, ותלתליו הארוכים שכל רגע היו נופלים על עיניו והשוו לו מראה מתוק.. באותו רגע התכוונתי לספר לו, אך להפתעתי ראיתי דמעה זולגת מזוית עינו.. הוא ניסה להסתיר אותה במהירות..אבל לשווא..הסטתי תלתל סורר מפניו…״סם, מה קרה?״ שאלתי. הוא לא ענה
לא יכולתי יותר. ״סם אני בהריון!״
הוא הביט בי, וראיתי שהוא התאפק לא לפרוץ בבכי.. ״מה, אתה לא מאושר,סם?דבר איתי.. מה קורה?״
״הו קלייר,את תהיי אמא נהדרת״ אמר והשפיל את פניו
״סם, שנינו נהיה הורים נהדרים! מה קורה לך?״
״את לא מבינה קלייר,הלוואי שהייתי יכול למנוע אתזה״ הוא המשיך להשפיל את פניו..
״מה אני לא מבינה?סם? אתה מפחיד אותי..״
הוא הביט בי.. רגע ממושך הביט בי כך.. ופתח ״העניין הוא.. שבוע שעבר הלכתי למרפאה.. את זוכרת? שהייתי צריך לעשות סדרה של בדיקות?״
הנהנתי.
״הרופא אמר לי שהוא ראה משהו בבדיקות.. והוא צריך לשלוח אותם שוב למעבדה.. כשהתוצאות חזרו, הוא גילה..״ סם רעד. ״הו קלייר שלי, יש לי גידול בראש, הוא אמר שנותר לי עוד שבוע לחיות״
זה בא אליי בבום.. לאלאלאלא זה לא יכול להיות.. תחושה ריקנית ומחוררת עלתה בבטני.. הבטתי בו, דמעות עלו בעניי, לא יכולתי לחשוב שאאבד אותו כלכך מהר.. הרי תכננתי כבר את החיים שלנו! איפה נגור, מתי נתחתן! זה לא יכול להיות.. לא יכול להיות שאין דרך אחרת.
״לא, סםם, לא לא,זה לא יכול להיגממר.. ככ..ה ״ יבבתי וחיבקתי אותו…
״שש.. אני יודע קלייר.. אני יודע״ אמר ונישק את מצחי.
זמן מה היינו כך.. שני מאוהבים, בידיעה שאהבתם הולכת ואוזלת..
מאז, לא ביקרתי שוב באותו גן.. אותו גן ששימש לי כמקום מבטחים, נהיה מקום עצוב וריקני.. כואב מדי יהיה לבקר בו..

אבל אני כאן עכשיו, במציאות.. אין דרך להשיב את מה שהיה.. ״סבתא,״ ניגשת אליי נכדתי הקטנה.. ״למה את בוכה ?״
עיניה נוצצות ותכולות בדיוק כמו של סבה. אולי, בכל זאת יגיע הזמן שבו אבקר שם, עם נכדתי,הילד שלי, ואספר להם מה עלה בגורלו של בן משפחתם שכלכך אהבתי..
אולי.

~THE END~

מקווה שאהבתם<3