שום דבר בכלל

"תגידי לי בדיוק מה את מרגישה" הוא אמר בקולו הצווחני והמעצבן.
פניו היו מקור לאחר מהרגשות היחידים שהרשתי לעצמי להרגיש, ערבוב של עצבים ותסכול. פנים מחודדות, משקפיים עגולים, בלורית שיער מבריקה עם יותר מדי ג'ל. עיניים ספק משועממות ספק מתנשאות.
"כלום. זה מה שאני מרגישה."
"אוי, אל תהיי כזאת!" הוא קרא בחיוך מזויף. "מה יש לך בראש?"
"הראש שלי ריק." אני מסננת, ומתרוממת מהספה הטיפשית.
"התקדמת המון." הוא בישר את השקר הרגיל. "נתראה שוב שבוע הבא בדיוק באותה שעה?" הוא שאל בחביבות. טרקתי את דלת הקליניקה, מפרה את הדממה הקבועה השוררת שם.
מסיבה כלשהי, החלטתי לא לענות על השאלה שלו.

ברגע שהנחתי את ידי על ידית הדלת המוכרת, כמעט ויכולתי לשמוע את קולו.
"שלום." אמרתי בשקט כשנכנסתי, והוא קיבל אותי בנשיקה, ארוכה מדי, לטעמי.
"איך מרגישה הארוסה היפיפייה שלי?" הוא בחן ארוכות אותי בעניו. הוא הביט בחולצת הטי שרט המלוכלכת, בג'ינס במרופט ובמגפיים העל-סף קרועות. "עוצרת נשימה." הוא העביר את אצבעותיו בשערי, ואני הותרתי לו לעשות כך. בפנים אטומות, ניסיתי למצוא סיבה לשלוח אליו חיוך. נזכרתי במילה 'ארוסה'. בתחושה הכי קרובה שתהיה לי לבהלה, ניסיתי להיזכר בפעם שאמרתי לו כן לשאלה האם אני אנשא לו.
טוב, אז מסתבר שאני הולכת להתחתן.
"אני כל כך כל כך אוהב אותך." הוא שלח בי מבט חודר, בעודו מסתכל עמוק בעיני.
מה כבר כל כך מעניין בעיניים שלי?
הוא לא חיכה לתגובה, הוא העניק לי עוד נשיקה ארוכה ואני נשארתי דוממת, כרגיל.
"שנעביר את זה לחדר השינה?" הוא קרץ בהתלהבות.
פני היו כל כך מותשות, שגיוס הכוחות האחרון לשחרר את המילה 'לא'- כשל.
אז הנחתי לו למשוך אותי בעדינות לעבר המסדרון, בעודי מריצה במוחי את המחשבה על שום דבר בכלל.
זה בסדר, אני מנסה להסביר לאותו קול עייף במוחי.
עוד חצי שעה וזה נגמר.
כשעיני נפתחות, אני מרגישה גל של כמעט-אכזבה לא מוסברת.
אני מתרוממת, מתלבשת, אוכלת הולכת וחוזרת.
צבעים מרצדים מולי, אנשים, חיוכים, עיניים, ורגשות. כל כך הרבה רגשות. עוד משהו שאני מתקשה להבין.
כשאני פותחת את מגירת המטבח, סכין מבריקה מזמינה אותי לניסיון, חד פעמי ללא ספק.
כשזרם המים שוטף אותי במקלחת, אני יכולה כמעט לראות את החבל קורץ.
וכשאני יושבת בכיסא המחשב, ערמת כדורים מזדמנת מלחששת לי את סודה.
כל כך הרבה הזדמנויות לכלום.
טלפון, עבודה, בישול, מסעדה. או שהיה זה בכלל יער?
כבר חוששת שלעולם לא אחשוש.
תוהה;
לנסות?
מתלבטת;
לחיות?
והכול, הכול הוא כבר ערבוביה חסרת פשר של כלום.