אני, הזיכרון, המנגינה, הבדידות, והקול שלך

זאת רק אני,
שלא יכולה להתנגד לתחושה,
לתחושה הזאת שכולם נוטשים אותך,
משאירים אותך לבד,
באפלה.
זאת רק אני, שתמיד בוכה בצד,
שתמיד בוכה,
שתמיד כואב לה וקשה לה,
שאף אחד לא מאמין לה.
זאת רק אני,
שקר לה, ולא משנה כמה בגדים היא לובשת,
שמנסה להגיע לקצה,
לעשות מה שאומרים לה,
זאת רק אני,
שהחיים פשוט רעים אלייה.

זה רק הזיכרון,
ההוא שרודף אותי ומחזיר אותי אחורה בזמן,
שלא נותן לי לשכוח ולהתקדם הלאה,
שתמיד מכאיב לי ומזכיר לי את הפצעים שלי.
זה רק הזיכרון,
שכל פעם שאני רואה תמונה שלך,
המוח מזהה אותך,
למרות שהלב שכח,
ועינים בכו בגללך,
והגוף איבד שליטה…
זה רק הזיכרון,
אבל אני לא מצליחה להרפות,
לפרום את הקשרים ולזרוק את החבל חזרה לים,
לשוט הרחק ממך…

זו רק הבדידות,
שגורמת לי לכזה אושר,
שנותנת לי אפשרות להבין את המחשבות שלי,
בין כל הרעש העצום שמסביב.
זו רק הבדידות,
רק היא יכולה לשגע אותי,
לפלוש למוחי ולשחק בו,
כמו בובה על חוטים.
זו רק הבדידות,
רק היא יודעת מה אני מרגישה,
מתי אני בוכה,
מתי קשה,
מתי היו פוגעים בי והייתי זקוקה לעזרה,
ליד התומכת,
לחיבוק…

זו המנגינה,
שגורמת לי לבכות תמיד,
שגורמת לעיני לעקצץ,
ולרגשותיי לדעוך.
זו המנגינה,
היא מלאה בכל כך הרבה דברים,
שאני יכולה עידנים לשבת ולהקשיב לה,
ולא להפסיק.

זה הקול שלך,
שכל כך הכאיב לי כל השנים,
שגם לי להרגיש דחויה וחסרת ערך,
עלובה ואטומה.
זה הקול שלך,
שהיה מצליף בי כמו שוט,
שהיה פוגע גם בלי לשים לב,
שהיה צועק חזק, עד שכולם שמעו,
שהיה משפיל אותי.
זה הקול שלך,
שאני כבר לא יודעת אם אני אוהבת או שונאת.