עולם חשוך – פרק 4

"אז אתה בסוף כן באתה" אמרתי כשראיתי את רון מתקרב אלי, הוא לבש מכנס ארוך ואת אותה חולצה שהוא לכך ממני, על כתפו השמאלית נח תיק גב ועל ראשו היה כובע.
"ואת לא אחרת?" הוא שאל אותי, אני הנדתי בראשי לשלילה.
"לא היה לך חם?" שאלתי אותו, סוקרת את בגדיו השחורים.
"ולך לא היה קר?" הוא ענה לי בשאלה, לרגע הסתכלתי על בגדיי. הייתי לבושה כרגיל חולצה שחורה גזורה שורט די קצר, ונעלי אולסטר שחורות וכובע גרב על הראש.
"לא בכלל לא" אמרתי, מרימה את התיק שנח על ידי ומתחילה ללכת.
החצי שעה ראשונה הייתי גהינום, הלכנו מתחת לשמש החמה של הקיץ. לפעמיים רון עצר לשתות וככה החצי שעה התארך עוד יותר, לבסוף כשעגנו ליער אני קפצתי משמח.
"עכשיו זה היה גהינום" רון מלמל מאחורי, אני שלחתי בו מבט והוא רק משך בכתפיו.
"עד עכשיו זה היה סבל, עכשיו זה היה גן-עדן" אמרתי מסתובבת, ומחייכת. פיתאום רגלי נשרתה מענף שהיה לידי, אני רק נאנחתי בכאב והתחלתי ללכת.
"בגלל זה, היה עכשיו גהינום" הוא אמר, מצביע על העץ ומסתכל עליו מוזר. אני רק צחקקתי, הוא הסתכל, מצמץ לעברי והתחיל גם ללכת אחרי.
אחרי חצי שעה של עוד גהינום, רון צדק אבל אני לא עומדת לעגיד לו כלום אבל ניראה לי שהוא הבין את זה כשאני שלחתי מבטים חוקרים לעצים. כשלבסוף עגנו לקרחת היער, חיכתה לנו הפתעה לא ממש נעימה.
"אין פה אף אחד!" צעקתי כמו משוגעת, רון רק הנהן והתיישב על בול עץ שהיה שם.
"את באמת חשבת שהיה פה משהוא?" הוא שאל, אבל הוא לא חיכה לתשובה כי הוא ישר המשיך "איזה אנשים נורמליים יקראו את הפתק הזה ויעכבו אחריו?" הוא שאל עוד פעם, אני חשבתי לרגע וכשבאתי לענות הוא ענה בעצמו "אני יענה לך, אף אחד" אני רק הסתכלתי עליו בכעס.
"אז אתה רומז שאנחנו לא נורמליים?" שאלתי, עדיין עם מבט כועס.
"אני דווקא אומר את זה ולא רומז" הוא אמר, ומצמץ לעברי.
"אוף איתך!" עוד פעם צעקתי, התיישבתי לידו על בול העץ. מסביבנו היער היפה הסתער, הנהר שהיה ליד רגלינו התפוצץ מתחת לאבנים שזרקנו לשם, קולות ילדים נאבקים מרחוק, הציפורים המצייצות. רק רגע ילדים? "אתה שמעתה את זה?" שאלתי, קמה במהירות מהעץ, לוקחת את התיק ומתחילה ללכת לכיוון הקולות.
"חכי לי" הוא אמר, והתחיל ללכת אחרי. אחרי כדקות אחדות מצענו את עצמנו מול כמה ילדים לא ממש זרים, אני רק עמדתי ובאיתי בהם אבל רון המטומטם הזה ניפף להם ואמר "שלום, אני רון" ושלח את ידו ללחיצה.
"תיקח את היד שלך בחזרה" אמרתי בקול ארסי, והעפתי את היד המושתת שלו.
"אז אני רואה שאת שוב משתלטת על המצב כמו תמיד" ילדה עם שיער חום כהה שהיה אסוף לקוקו גבוהה, עיינים ירוקות וכהות, אמרה לי בקל ארסי.
"סליחה שגנבתי לך את התפקיד, ואריס" אמרתי מחייכת במחאה לחיוך המזויף שלה.
"זה בסדר גבירתי" היא אמרה, ושלך את ידה אלי בצורה סנובית.
"מה אתם עושים כאן?" שאלתי מעיפה את ידה שהייתה מול פני.
"מישהו שלח לנו פתק, והיה כתוב שמישהו מחכה לנו. ומה אתם עושים כאן?" היא שאלה, מראה את הפתק הזעה לשלנו.
"גם אנחנו קיבלנו אותו פתק" אמרתי, מראה לה את אותו פתק.
"בואו לכאן" קול חלש אמר מאחורינו, אני ורון הסתובבנו והתחלנו ללכת בלי לחכות להם.
בקרחת היער עמד איש צעיר, שערו היה שחור כמו הלילה ועיניו היו זהובות כמו זהב אמיתי. הוא חייך אלינו וסימן לכולנו להתיישב, אנחנו צייתנו והתיישבנו במעגל.
"האם תועילו בטובכם להציג את הצמכם?" הוא שאל, כולנו הנהנו בראש אחד ואני התחלתי לדבר.
"אני היא אמבר ריש, בת ה-15" אמרתי, "אני הוא רון קנג'י, בן ה-15" רון שישב מימיני אמר. "אני היא נטלי אנג'ל, בת ה-16"ילדה עם שיער חום מתולתל עיינים חומות ועור בהיר שעליו התנוססו כמה נמשים, "אני הוא איזומי גרין או איזם, בן ה-17" אמר ילד גבוהה עם שיער שחור וארוך שהגיע לו עד סוף הצוואר, עיינים חומות-שחורות ועור שחום.
"ואני היא ואריס גסט או וארי, בת ה-16" ואריס אמרה, מתגאה יתר על המידה.
"שלום לכם, אני הוא סולי סוקוש, או בשפתכם 'שמש שוקעת'. אני פה בשביל למסור לכם את זה מהדוקטור, אני מקווה שתמשיכו בחוכמה ושניפגש שום" הוא אמר, נעלם לאט לאט משיר אחריו פתק קטנטן ומסתורי.