בובת חרסינה

היא כמו בובת חרסינה,
שיערה זהוב תמיד מקושט בקשת לבנה ורודה,
עיניה כחולות נוצצות,
שפתיה עבות ותמיד מרוחות בליפסטיק ורוד,
שמלתה הרודה מתנפנפת,
נעליה הלבנות עוטפות את רגליה הקטנות.
היא כמו בובת חרסינה,
משהו אחד קטן לא במקום והיא נשברת,
היא נראת עדינה,
היא נראת שברירית.
כולם מתנגים בה בזלזול,
הם פוגעים בה,
מעליבים אותה,
לרגע הם שוכחים שיש לה רגשות
הם צוחקים עליה,
הם שולפים את הנשק הכי נורא כלפייה,
מילים..
וזה מרגיש כמו אלפי סכינים שננעצים בליבה הקטן,
אך למרות הכל היא לא בוכה..
היא נשארת חזקה..
היא נעמדת מולם..
ומחייכת..
ממש כמו בובת חרסינה,
עומדת שם מולם,
ומשחקת בשיערה הזהוב עם חיוך קטן,
היא לא עונה,
היא שותקת,
אבל החיוך הזה שלה..
משגע אותם,
הם לא מצליחים לעצבן אותה,
לפגוע בה,
לגרום לה לבכות,
לגרום לה לחתוך,
לגרום לה לעזוב את בית הספר,
הם רק גורמים לחיוך מתוק לעלות על פנייה,
וזה מעצבן אותם,
זה מעצבן אותם שהם לא מצליחים,
נכשלים.
היא יודעת,
היא יודעת שהיא מעצבנת אותם,
שהיא גורמת להם כל היום לחשוב רק עליה..
אבל את האמת שחושבים עלזה..
איך?
איך היא לא נפגעת,
דמעה אחת לא יורדת מעיניה
ליבה לא מתכווץ אפילו פעם אחת,
היא נשארת אדישה,
חסרת רגש..
כאילו ליבה עשוי מקרח
כאילו היא בובת חרסינה.