מחנה הטיטאנים פרק שני

"אז… מי ההורה האולימפי שלך?" שאלה אותי אלכס. לא עניתי לה. "אה, לוק?"
הרמתי גבה. "מי נראה לך?"
היא בחנה אותי. "טוב, שיער שחור… עיניים שחורות… בגדים שחורים, חוץ צדק מפותח… אתה בן נמסיס?"
היא הביטה בהבעת פני וידעה שצדקה.
הזעפתי פנים ובעטתי באבנים סביבי. "אני שונא את זה. אני שונא את אימא שלי."
"פגשת אותה פעם?"
הנהנתי. "כן, זה לא היה מפגש נעים."
"מה היא עשתה לך?"
שוב לא עניתי. כנראה שהתחלתי להתקדם מהר כי אלכס פתחה פער מאחורי.
לא רציתי לספר לה שנכשלתי. שהייתי יכול להשיג תוצאות ולא עשיתי את זה כי השתפנתי. אם הייתי עושה את הדברים נכון סביר להניח שהייתי גומר כמו אחי-למחצה, אית'ן נקמורה, אבל לפחות הייתי גיבור.
הרגשתי מישהו נוגע בידי. זאת היתה אלכס. הפעם היא נראתה מעט כועסת. "מה קרה כשפגשת את אימא שלך?"
נאנחתי והורדתי מעט צווארון חולצתי. אלכס בהתה בצורת המאזניים שהייתה צרובה בעורי. "קוללתי. לא התנהגתי כמו שבן נמסיס אמור להתנהג ועכשיו אני חייב לעשות הכול למען צדק. זה לפעמים מחרפן אותי."
"אימא קשוחה." מלמלה אלכס.
סידרתי בחזרה את הצווארון שלי והמשכתי ללכת. "אז מי ההורה האולימפי שלך?"
היא חייכה. "הקטה, אלת הקסמים."
לשונות כחולות של אש פרצו מידה. אני נרתעתי ומעדתי לאחור אבל התעשתי מהר. "לא רע."
היא כיבתה את הלהבות. "זה בערך כל מה שאני יודעת לעשות."
"את פגשת את אימא שלך?"
היא הנידה בראשה. "לא. הייתי אומרת שיש לך מזל שפגשת את שלך, אבל…"
"כן, כן." אמרתי. בצעד הבא שלי כמעט הפכתי לשיפוד אנושי.
עמדנו מול שני שומרים עם שריון, נראה לי שהן היו בנות. שתיהן נראו בגילי.
"אלכס, מי זה?" שאלה אחת. הקסדה שלה חשפה רק עיניים ירוקות.
"היי לירון, זה לוק. הוא בן נמסיס." אלכס לא נראתה מודאגת למדי מזה שלירון הביטה בי במבט חשדני למדי.
"בן נמסיס? מעניין. מסכנה ליאן." לירון פנתה לביתן גדול שראיתי פתאום כמה מטרים מולנו. כנראה רק כשמישהו מאפשר לך להיכנס פנימה אתה יכול לראות את המקום.
אלכס דחפה אותי מעט. "בוא 'כנס. המקום הזה אדיר!"

אני מודה: זה באמת היה מקום אדיר, רק שאיידן הרס את הכול.
לירון ואלכס לקחו אותי לביתן הגדול. הוא הזכיר לי את מחנה החצויים, וכבר הזיכרון הישן הזה לא היה טוב, אבל התחיל להיות גרוע יותר כשנכנסתי.
בתוך הביתן היה רק שולחן אחד שנראה עשוי זהב. לידו ישב נער גבוה ומלחיץ למדי שחייך אלי, אבל בעיניים הזוהרות שלו היה משהו מוזר, אכזרי, כמו שיצא לי לראות אצל קרונוס.
לירון הלכה ומלמלה משהו לאלכס. היא הנהנה, ונראה שהייתה לחוצה למדי. היא התקדמה לנער המוזר ואני סוג של גררתי את רגליי אחריה.
"לוק, תכיר, זה איידן. הוא די המנהל שלנו פה. איידן, זה לוק, בן נמסיס שמצאתי היום." הקול של אלכס נשמע מתוח. היא הביטה בי ובאיידן לוחצים ידיים כמו שתי פצצות שעומדות להתפוצץ.
"אז עוד לא הסבירו לי מה זה המקום הזה." אמרתי. "חיקוי למחנה החצויים?"
איידן קם. "אתה עדיין זוכר את מלחמת הטיטאנים, נכון?"
הזעפתי פנים. "איך אפשר לשכוח?"
איידן הנהן והחווה בידו סביב. "כן, אז המקום הזה הוא מחנה לפליטים מ… הצבא של אבא שלי."
"אבא שלך? אתה מתכוון ברצינות שאבא שלך הוא – "
את המשפט לא הצלחתי לגמור. לא בגלל שלא רציתי, הרגשתי כאילו מישהו משתלט לי על מיתרי הקול. נעצתי מבט זועם באלכס שחייכה חיוך מאולץ.
"בוא נלך, לוק." היא אמרה. "אני אכיר לך את שאר המחנה."

"מה קרה לך?" צעקתי על אלכס כשיצאנו.
"מה קרה לך?" עכשיו היא נראתה די כועסת, אבל כנראה שהיא לא ממש מסוגלת לכעוס, כי היא עדיין הראתה סימנים שהיא עומדת לצחוק. "איידן שונא את אבא שלו, כדאי שלא תגיד את השם קרונוס אם אתה רוצה שהראש שלך עדיין יהיה מחובר לגוף שלך."
נאנחתי. גם אני לא הייתי רוצה שיזכירו את השם קרונוס אם הוא היה אבא שלי.
סרקתי את המחנה הקטן בזמן שבו שנינו היינו בשקט: שורה גדולה של ביתנים, זירת חרב ונשקיה. לא כמו המחנה, אבל קרוב.
"טוב, אני אכיר לך את הביתן שלך." אלכס ואני נכנסנו לביתן קטן שמאזניים ענקיות היו תלויות בו מהתקרה במקום מנורה. ראינו שם שני נערות מתווכחות.
אחת היתה גבוהה עם צלקת על לחיה שהייתה קצת דומה לשלי, היה לה שיער שחוק מתולתל ועיניים אפורות קשוחות. השנייה היתה יותר נמוכה, עם שיער חום לא ממש ארוך ועיניים חומות שביחד יצרו מבט הרבה יותר נחמד. הן צעקו אחת על שנייה קללות ביוונית עתיקה שבקושי פענחתי.
"תפסיקו!" צעקה אלכס. שתי הנערות שתקו והביטו בשנינו.
"מי זה המסריח?" הנערה עם הצלקת שילבה ידיים ובחנה אותי. על המבט שלה לא היה מבט של סלידה כמו שהיה אפשר לחשוב לפי הקול שלה, אלא מבט סקרן.
אלכס חייכה. "ריין, זה לוק, אח שלך. הוא בן נמסיס שמצאתי לפני כמה שעות."
הנערה השנייה הביטה בי בהפתעה ומיהרה להסתלק מהמקום. המבט של ריין הפך למרוצה. היא הושיטה את ידה ללחיצה. "אני ריין."
לחצתי את ידה. כבר נמאס לי לעשות את זה. "היי, אז גם את בת נמסיס?"
היא חייכה יותר צל חיוך מחיוך אמיתי. "יופי. אני אצטרך לחלוק את הביתן שלי."
התעלמתי ממנה ופניתי לאלכס. "ומי היתה זאת שיצאה?"
החיוך שלה נמחק. "זאת ליאן. היא, אה – "
"בת טיכה," הבעת הפנים של ריין היה מלא בוז. "אלת המזל."
עכשיו גם המבט שלי הפך להיות מלא בבוז, את האמת בניגוד לרצוני. בן של אלת הנקמה ובת של אלת המזל לא יכולים להסתדר, יש לליאן מזל שריין עוד לא חיסלה אותה.
אלכס נראתה קצת לחוצה פתאום. "טוב, אני רוצה לחיות אז אני הולכת. ריין, תסבירי ללוק קצת על המחנה."
והיא מיהרה להסתלק.