השורדים – פרק שניים עשר: התפצלות

"בוייד מחלים מהר." אמרתי, ודייגו הרים אליי מבט מאושר, אך עננים האפילו את עיניו הגדולות. הוא חייך, והנהן בשקט. "מחר הוא כבר יוכל להתחיל ללכת."
לא היה נדמה שדייגו עומד להגיב איכשהו, או בכלל לענות, אז הנחתי שהשיחה מיצתה את עצמה, והסתובבתי. יש עניינים חשובים לטפל בהם, חוץ מבוייד ודייגו.
"בלו." דייגו קרא בשמי, ואני הסתובבתי, מבט זועף על פניי. "יש לנו בעיה."
הרמתי אליו מבט ספקני, ותופפתי על האדמה בכף רגלי, מסמנת לו שאין לי הרבה זמן, ואליו לפלוט מיד את מה שהוא רוצה להגיד, לפני שסבלנותי תגמר. השעון מתקתק.
"בן השדים, אחרי שהוא תקף את בוייד, אני ודיאו נלחמנו, אבל אני חיסלתי את היצור לחלוטין. הבעלים של המפלצת, הלהקה שלו… הם יבואו אחרי. כלומר, אחריכם." הוא הסביר בפשטות, ואני כיווצתי את גבותיי, דאגה מדוכאת זוחלת את דרכה אל ליבי וראשי, מטה את שיפוטי.
"ומה אתה מציע בדיוק לעשות?" שאלתי ישירות.
דייגו הביט בי. "השדים רוצים אותי. אין טעם לסכן את כולם, נכון?"
נשמתי עמוק וניסיתי להבין לאן הוא מכוון.
"חשבתי להתפצל." דייגו הכריז, ואני הבטתי בו בהלם.
"על מה אתה מדבר בדיוק? זה מטומטם! אתה רוצה להתפצל? את מי תיקח איתך? מי ינהיג את השאר?" פלטתי רק חלק קטן מאוד מהשאלות שהתרוצצו במוחי, וניסיתי מאוד לעצור את השאר, ולא לסטור לפניו של דייגו.
"בלו, את לא – " הוא ניסה להגיד, אך אני קטעתי אותו מיד.
"אתה מבין שלנסות להילחם בלהקת שדים לבדך זה יותר מסוכן? אתה לוקח רק חצי מהאנשים, אולי אפילו פחות, אתה בעצם מודה בתבוסה! זה רעיון מטופש, דייגו, מטופש! ציפיתי ממך ליותר." אמרתי מיד, ודייגו חיכה בסבלנות שפרץ הכעס שלי יעבור, מנסה לא להיעלב מהעובדה שילדה בת עשר צועקת עליו ומלמדת אותו לקח. אבל אני צודקת. זה חסר חשיבה, החלטה בין רגע. מטומטם. הוא רק מסכן את עצמו יותר, וגם את קומץ האנשים שייקח איתו. ואם יקח איתו את החזקים ביותר, החלשים יישארו חסרי הגנה. זה רעיון לא חכם, ואני ממש לא תומכת בו. הוא אומנם המנהיג, האחראי, אבל גם לי יש זכות לדבר.
"בלו, אני יודע שאת מתנגדת, ויש לך סיבות מוצדקות. סיבות שכבר חשבתי עליהן. אם רק תתני לי להסביר, אולי תראי שהרעיון שלי טוב, שווה מאמץ. אנחנו הרבה שורדים, אנחנו מסוגלים להרשות לעצמינו להתפצל, ואת יודעת זאת. את מוכנה לשקול את הרעיון?"
הזעפתי את פניי בגועל, ונאנחתי בכניעה. "בסדר. שכנע אותי."

…
דייגו לא חושב בבירור. אבל במקום כל שהוא, הוא צודק. ואני צריכה להתמודד עם זה. הוא אמר שהוא יודע את מי לקחת, ואת מי להשאיר, כך שהכול יישאר אותו דבר, וכולנו נהיה מוגנים. הוא יקח את הקבוצה שלו, ואני אשאר אחראית על הקבוצה שלי. נתקשר בעזרת האבנים, האבנים הקסומות. כשרק גיליתי את האבנים, נדהמתי. לא ידעתי שדבר כזה קיים, אבל בעזרת מעט קסם טלפתי של מכשף מוכשר, כמעט הכל אפשרי. הקבוצה של דייגו תלך למזרח, תוביל את להקת השדים, אל כיוון אחר. אנחנו מצפים שלפחות חלק מהשדים יישארו במסלול, ויגיעו לכפר. לכן הקבוצה שלי, תלך אל הכפר במהירות גבוהה, ללא מנוחה, תזהיר את התושבים ותתכונן למתקפה. דייגו ביקש במיוחד רק שני אנשים שהוא רוצה איתו, נוצ'יקו, וסקיי, ואת השאר נסדר כשנודיע לכולם. דייגו הכריז באוזני שקסאיי ואריק יבואו איתו, בגלל שהוא רוצה שהם יראו לא מאורגנים, לא מאיימים יותר מדי ממבט ראשון. הוא סומך על העובדה שקסאיי חזקה, ואריק אמיץ, והוא יחלים בקרוב.
נאנחתי בשקט. אני מקווה שזו ההחלטה הנכונה. הכול היה יכול להיות קל יותר אם קאנו היה כאן.

…
"לי ולבלו יש תוכנית." דייגו אמר, מחייך במבוכה מסוימת אל קהל השורדים הקטן שהביט בי בעניין וחיבה. קולו היה בוגר ומלא סמכות, והיה ברור שהוא לחוץ ומתוח, אך ניסה לעשות הכל כדי להסתיר זאת. גבו היה זקוף יותר מדי, וידיו לא רפויות, כף רגלו מתופפת על האדמה. "רעיון." הוא אמר.
"כמו שכולכם יודעים, שורד אחד משורותינו, בוייד, נפגע מבן שדים." כמה מלמולים מזדהים וכואבים נשמעו בקהל, אך השתתקו מהר. "הוא יחלים בקרוב, אבל כשהיצור תקף, כמה שורדים ניסו להגן, אבל אני הוא, שביצע את פעולת ההרג. לכן, בעליו של בן השדים, או אפילו כל הלהקה, תבוא אחריי."
דייגו ליקק את שפתיו, וחיכה שדבריו ישקעו. "אני לא רוצה לסכן את כולכם, לכן לא נוכל להמשיך כמתוכנן. אנחנו נתפצל." קולות מחאה ובלבול סערו שביב דייגו, ואני רק הבטתי בו מדבר, מחכה בסבלנות מיותרת, ידיי משולבות על חזי ופי מעוות במרירות יפהפייה.
"שקט." אמרתי, וקפטן סאטושי, שעמד מאחורי, חזר על המילים ברוגז. לאט רוגע התפשט, ודייגו חזר לדבר.
"אני יודע, אבל התוכנית שלנו ברורה. נתחלק לשתי קבוצות בלבד, אחת תלווה אותי אל הקרב, והשנייה תמשיך כמתוכנן, אל הכפר. אני ובלו נחלק אתכם בערב, בעוד כשעה. גם לדעתכם ורצונכם יהיה משקל בהחלטה, אל נא תדאגו. זה בסך הכל סיבוך קצר ופשוט, ונוכל לפתור אותו בן רגע. אנחנו חזקים. ואנחנו נלחמים. המעידה הקטנה הזו היא מכשול, ועל מכשולים מתגברים! כולנו יודעים שיהיו פצועים, כאבים, מלחמות, הפסדים. אבל אנחנו נתעלה עליהם, יחדיו!" דייגו צעק, והקהל הגיב בחיוב. חייכתי בלגלוג. הוא בהחלט יודע איך לעורר צמאת קרב באנשים רגילים. אני מקווה שהוא יצליח לארגן את הקבוצה שלו לבדו, בלעדיי. בואו נודה בזה, השורדים מצייתים לי בקלות, רק מבט אחת והפקודה שלי מבוצעת. אני מקווה שהוא יצליח, אחרת יש לנו בעיה, והסיבוך הקטן, עלול להפוך לסיבוך גדול.
"אנחנו נחים עכשיו, תארגנו מדורה, ובעוד שעה תתייצבו כאן. תחשבו טוב מאוד באיזו קבוצה לבחור." אמרתי בסמכותיות, מתיישבת בצד כשאהדת הקרב הופכת לבלגן מצחקק שכולל הרבה שורדים שונים.

…
"כולם כאן?" דייגו שאל, מצפה לתשובה הברורה מאליו.
הרמתי אליו מבט מעוצבן. "כמובן." עניתי.
"החלטת את מי את רוצה?" הוא שאל שוב, ואני הרהרתי למעט זמן.
"סאטושי. איומי." עניתי, מדקלמת את השמות של המכשפים החזקים. "השאר יתחלקו מעצמם."
"הגיע הזמן." הנהן דייגו, ואמר לי, חוזר על מילותיו בצעקה, כדי להסדיר מעט שקט.
השורדים נעמדו בשורה ארוכה, וצחקוקם נעלם לאט. דייגו הביט בשורה הלא נגמרת, והצביע על אחדים, מסמן להם לבוא איתו. כל אחד שהתנגד חזר אחורה, ומי שלא, עבר לצד ימין. לאט, הצד שלו התמלא באנשים, מכשפים ושורדים מוכשרים וחזקים. אך כמובן הוא דאג להשאיר לי את מי שרציתי, וכמה שורדים חזקים במיוחד, כדי שבכל קבוצה הכוחות יהיו יחסית שווים. עקבתי אחרי תנועותיו במבטי, רואה אותו עוצר מול ילד בלונדיני וגבוה, מביט בי לרגע ארוך, וממשיך קדימה.
נאנחתי. איפה שהוא בתוכי, אני עדיין מתנגדת לכל זה.