זאת אני..

היי,
אני אלה
בת ארבע עשרה,
אני לא מהטיפוסים האלה שמרבים לדבר,
להראות את עצמם,
להראות מה הם יכולים..
אלה שבכוח סוחטים מחמאות מאנשים,
אני שקטה יותר..
עושה דברים
אבל לא מחפשת מחמאות בכוח,
לא מחפשת צומת לב.
אני אוהבת לצייר,לכתוב לנגן בפסנתר,
כל הדברים האלה..
גורמים לי להרגיש במקום אחר,
גורמים לי להרגיש לרגע כאילו אני מישהי\מישהו\משהו אחר..
הכתיבה..
אני לא מרבה לכתוב אבל כשאני מתחילה..
אני פשוט לא יכולה להפסיק,
אני נכנסת לדמות,
הל במתחיל לכתוב דברים ולא מפסיק,
כשאני כותבת ההיגיון נעלם לרגע והלב פשוט פורק את הדברים על הדף..
אני פשוט יום שלם יכולה לכתוב עשרות סיפורים ועוד אחר כך להרגיש שאני צריכה לכתוב עוד,
שעוד משהו יושב לי על הלב,
שעוד משהו אני צריכה לפרוק..
ציור..
אם תגידו לי ביום שלם אף אחד לא יפריע לי,
אז אני פשוט אשים לי מוזיקה ואצייר מה אני מרגישה,מה אני חושבת,
אני אתן לידיים שלי לצייר את מה שהלב מרגיש,
בכיתה אני רגילה לכתוב בעטים, בעט עיפרון,
אבל כשאני בבית מציירת,
העטים מתחליפים בעפרונות,
עפרונות אמיתיים,
כאלה שהרוב כבר לא משתמשים..
הטיפקס מתחלף במחק,
ואני אוהבת את ההרגשה הזאת שאני מציירת,
זה גורם לי להתעופף,
זה גורם לי לבזבז שעתיים ולחשוב שעברה רק רבע שעה..
והנגינה..
טוב זה לא סוד אני שאוהבת לנגן,
הדבר הראשון שתכנסו לחדר שלי אתם תראו את האורגן והפסנתר,
בלי שום קשר לאהבה שלי לנגינה בפסנתר,
אני יכולה שעות לשמוע פסנתר במקום מוזיקה,
זה מרגיע אותי,
זה גורם לי לחשוב..והרבה.
אני אוהבת את התחושה של הקלידים,את הצלילים.
אני פשוט יכולה לשבת כמה שעות ולנגן,

אני רגישה,
טוב אני נפגעת רק מאלה שחשובים לי ופוגעים בי,
אתם יכולים לדבר עלי שעות,לרכל,לפגוע..אבל לי זה לא מזיז..
אבל אם אתה חשוב לי?זה פוגע בי, מאכזב אותי,מעציב אותי,
אני מצחיקה,
זה לא סוד שאם אתם עצובים ופונים אלי תוך כמה דקות החיוך יחזור לכם על הפנים..
לרוב הצחוק שלי יותר מצחיק ממה שאני אומרת..
כי אני לא מצליחה להשלים את המשפט בלי לצחוק.. מה לעשוות רק מהמחשבה על סוף הסיפור מצחיקה אותי וזה גורם לי לצחוק כל חמש שניות..
אני אוהבת לעזור,
אני אוהבת לעודד,
המחשבה שהרגע שימחתי ילד עצוב גורמת לי להיות מאושרת,
המחשבה שהרגע אולי הצלתי מישהו מלהתאבד תגרום לי להיות הכי שמחה שבעולם.
אם תשאלו אותי איזה תכונה אני הכי שונאת בעצמי,
טוב אם להיות כנה אולי יש כמה..
אבל הכי הרבה שאני שונאת והייתי משנה בעצמי זה שאני די 'נקמנית' וזה לא בא לי מייצר רע זה בא לי כי מישהו פגע בי, כי מישהו העליב אותי ואני מרגישה צורך (צורךאיוםונורא) להתנקם בו, לתת לו להרגיש מה שאני הרגשתי ולפעמים אני לוקחת את זה בצורה די מוגזמת,

אז נכון אני לא אחת שאוהבת להתבלט,
אבל הרגשתי צורך לפרוק?
לספר?
לשתף?
או משהו כזה..
אז אני אלה.
אתם יכולים לקבל אותי כמו שאני..
או שאתם יכולים ללכת ולחפש לכם חברים חדשים כי אנשים לא חסר..
זאת אני.