תדמית חדשה פרק 42 ♥

מנקודת המבט של רותם :
דמעות עמדו לי בעיניים…אין מצב שהוא הולך להגיד את זה, עכשיו אני מתחרטת שאני לא דיברתי ראשונה… "לקחת פסק זמן" הוא הוסיף והסתכל עלי, עצרתי את עצמי מלבכות לא יכלתי יותר… "כן…בדיוק….גמאני חושבת ככה" אמרתי בעצב והוא חייך אלי , לא דן…אל תחייך אליי….בבקשה לא…. לא עכשיו.
ישבתי בכיתה עוצרת את הדמעות , לא הקשבתי לאפחד, לא היה לי כוח….בסוף הלך למאי…אני שבורה ממוטטת, "רותםם!" צרחה לורין ,"מה?!" שאלתי לפתע בקרירות, "הולכים הביתה אני שעה אומרת לך איפה את על מה את חולמת מה קרה"
"כלום" אמרתי וקמתי, לקחתי את התיק והתקדמתי, סוף סוף בית, "חכי…רותם! "לורין רצה אחריי, "אני עייפה נדבר אחר כך.." אמרתי והמשכתי להתקדם, היא לא באה אליי, מזל…אין לי כוח לדבר עם אפחד…
התקדמתי הביתה כל הדרך עצרתי דמעות, כאב לי הבטן כבר, רציתי כבר להגיע הביתה להתפרק…נמאס לי..נמאס מהכל, אני חושבת שאף פעם לא היה לי טוב…. התקשרו אליי כל שנייה, שמתי את האייפון על שקט ונכנסתי לבית הריק…למזלי, הלכתי לחדרי ונזרקתי על המיטה, בוכה לכרית….

מנקודת המבט של דן:
"אתה בטוח שעשית את הצעד הנכון?"שאל אותי גיא, אני יודע שלא…אני אוהב אותה מאוד כל כך…אני לא יוכל לתאר…אבל כל פעם משהו נהרס, היא לא מאמינה לי, אני לא לה…איך אפשר להמשיך ככה?
"כן…" עניתי , והעברתי ערוצים, "חוץ מזה גם היא חושבת ככה" הוספתי, "אתה מכיר בנות… היא יוכלה להגיד…אבל לחשוב משהו אחר לגמרי , חוץ מזה לורין אמרה לי שהיא לא הייתה משהו היום בביהס, "אמר גיא, "היא תהיה בסדר, גמלי קשה"
"אז למה עשיתה את זה?"
"כי ככה טוב לשנינו"
"איך אתה יו…"
"גיא בבקשה בוא לא נדבר על זה… אתה האחרון שיוכל להגיד לי להיות עם רותם, מה אתה יודע בכלל על להתחייב לבחורה, להיות איתה כל הזמן ,כל החיים שלך זה סטוצים ו'ידידות' " אמרתי והוא שתק לרגע…
"ככה אתה חושב? לידעתך אני עם לורין עכשיו! ואתה הראשון שיודע למה אני הייתי ככה אז אין לך זכות לדבר אליי ככה, " הוא צעק וקם משם, יצא מהבית, נו באמת דן, מה אתה עושה! נפרדת מהאישה שאתה הכי אוהב…רבתה עם החבר הכי טוב שלך, מה הלאה?

מנקודת המבט של רותם:
קמתי שאמא שלי קראה לי, והוו ישנתי מלא, עם כל האיפור והבגדים של הביהס, "את לא מוכנה? " שאלה אמי שנכנסה לחדר, "מוכנה? למה?"
"לחתונה"
"איזה חתונה?"שאלתי והתיישבתי על המיטה," אוי ואבוי מה קרה לך?" אמא שאלה , "כלום…אני עייפה פשוט, תלכו אתם" אמרתי הדבר האחרון שבאלי זה חתונה עכשיו….לאיזה דודה,
"את בטוחה…..תישארי פה לבד? "
"אמא…אני בת 16 ניראלי אני יסתדר כן…" אמרתי והיא צחקה, "תלכו תהנו"
ההורים שלי יצאו ואני התיישבתי מול הטלווזיה, גילתי שגמרתי את כל השוקלד אתמול, מצויין. ראיתי סרטים סרט אחרי סרט אחרי סרט…התחרפנתי, עם החיים היו כמו בסרטים באמת…כיבתי את הטלווזיה, ויצאתי החוצה, לנשוף קצת אויר. לבד.
שמעתי שירים באייפון עצובים….כלום לא מעלה לי את המצב רוח ,התיישבתי בספסל מבודד הכל היה חשוך , עצמתי את העיניים ושפתחתי אותם השעה הייתה כבר שתיים עשרה, מה לעזעזל, הלכתי משם מתקדמת לעבר הבית, וראיתי צל עומד ליד הבית, נבהלתי, נזכרתי בקובי ובמה שקרה, עלתה לי בחילה, הרגשתי נורא התקרבתי קצת…מי זה גנב?! ראיתי שהוא עומד ליד הבית מסתכל סביב, הדבר האחרון שבאלי זה להסתבך עם גנבים עכשיו…..יאיו היום הזה יכול להיות יותר גרוע?!
למה ….למה אמרתי את זה,
שמעתי קולות מאחוריי הסתובבתי, זה היה שיכורים שהתקדמו לעברי , פאק. רצתי לעבר הבית , לא אכפת לי מהגנב הזה, "עוף מפה!" צרחתי עליו, והוא הסתובב מופתע….והו גנב חתיך….ואפשר להגיד שהוא לא דומה בכלל לגנב, כולו לבוש מותגים, שיער חום בהיר כזה ועיניים והוו הם היו ירוקות אפורות משהו מיוחד, "סליחה?" הוא שאל ,מזה ישלו מבטא…. "מה אתה עושה פה מי אתה?!" שאלתי, "ניק" הוא ענה , "ניק….מאיפה באתה ומה אתה רוצה" שאלתי מלא שאלות,
"מארהב…"
"וואלה…ניראלי טעיתה בבית הוא שלי"
"מכירה יונתן ? "
"יונתן זה אבא שלי למה? "
"הוא אמר לי לבוא לפה, "
"מזה אמר לך לבוא לפה? "
"הינה זה הוא בטלפון" הוא הושיט לי, ודיברתי זה באמת היה אבא, "אבא מה הילד הזה…"
"זה בסדר תני לו להיכנס זה ניק, "
"ממש עוזר לי 'זה ניק ' מי זה הניק הזה…" הלכתי קצת הצידה שניק לא ישמע, "הוא בא מלוס אנגלס….ו…"
"כן רואים" צחקתי , ואבא המשיך " והוא הבן של מייזי ודוד מארהב, והוא הולך לגור פה לעת עתה, "
"מה?! באמת זה הבן שלהם?" שאלתי והסתכלתי עליו, אני זוכרת לפני שהם עברו לארהב אני והוא היינו משחקים כל הזמן ביחד, היינו תמיד ביחד, ישלי מלא תמונות איתו שהיינו קטנים, אבל שהוא היה בן 7 הם עברו לארהב… בגלל העבודה של דוד, דוד ומייזי היו החברים הכי טובים של ההורים שלי,
"לגור פה?" שאלתי,
"כן…אנחנו נבוא מאוחר יותר…תכניסי אותו רותם" אבא אמר וניתק, הסתכלתי על ניק, עדיין בשוק, "כנס" אמרתי ונכנסנו ביחד, סגרתי את הדלת והוא חייך אליי, "את ….המ…"הוא התבלבל,
"רותם" אמרתי והוא הנהנן וחייך, יופי הוא בכלל לא זוכר אותי.