היסודן האחרון י'ד-הסיוטים של ג'יימס וחיזיון נוסף

"ניתן להם להחליט מה לעשות." קאיה קובעת אחרי דיון ארוך בין שלושתינו על מה לעשות, שנינו מהנהנים. קאיה מפהקת, "מתי לדעתכם ריין תחזור?" היא שואלת בנמנום, השעה כבר קרוב לאחת בלילה, בתור ילדה בת שלוש עשרה קאיה הייתה אמורה ללכת לישון לפני שעה וחצי. "קאיה את לא חייבת לחכות לריין, פשוט תלכי לישון." רד מחייכת חיוך קטנטן והססני. "לא לא, אני ערנית לגמרי." היא אומרת ונשכבת במיטה שלה. "אני רק נחה קצת." היא אומרת, תוך פחות דקה היא נוחרת. "ואוו איזה כוח רצון" אני אומר בסרקזם, רד מחניקה חיוך. "אתה יודע לא יצא לי להגיד לך את זה קודם, זה מאוד אצילי מצדך לא להסגיר את האוול, הרי כולנו יודעים שהיית יכול לעשות את זה, ואף אחד לא היה יכול להאשים אותך." היא אומרת בקול שקט, אני מהנהן. "את יודעת זה פשוט לא נראה לי הוגן לספר, ברור שמעורבים כאן דברים שאני לא ממש מבין." אני אומר באותו קול. "אתה צודק, זו בהחלט ההחלטה של האוול וריין." היא אמרת שאנחנו יושבים על שניים מארבעת הכיסאות שריין הביעה לחדר מוקדם יותר באותו יום, שני הכיסאות שלנו היו כמעט צמודים זה לזה, איכשהו האצבעות שלנו החלו נאחזות אלא באלא של האחר. "הכל כל כך הסתבך… והמתקפה הזאת… אתה לא מפחד?" היא שואלת בשקט, האמת היא שאני מבועט, בכל פעם שאני חושב על זה שאני אצטרך להרוג את המלך מתחשק לי לברוח, לכן אני משתדל שלא לחשוב על זה. "כן, אבל אז אני חושב על זה שסוף סוף הממשלה תיפול ואז אני מתרגש." אני מנסה להרגיע אותה קצת, הידיים שלנו כבר אוחזות זו בזו בחזקה. "אתה הרבה יותר אמיץ ממני, רק עצם העובדה שאתה הולך לעשות את זה גורמת לי בחילה." היא אומרת בבושה. "את יודעת אומץ לא אומר רק לעשות דברים מסוכנים." אני כמעט לוחש היא מביטה בי בעינייה האדומות והגדולות, "אז מה זה עוד?" היא שואלת, שפתיה נעות לאט. "אומץ זה גם לעשות דברים בחיי היום יום, כמו סף סוף לעזור אומץ להגיד למישהי שאתה מחבב אותה…" אני אומר בהברקה שלא ידעתי שקיימת בי. לפתע רד נעמדת בראש מורכן, "אני ממש עייפה שיין, לילה טוב." היא אומרת, תוך פחות מחמש שניות היא 'ישנה' למרות שאני יכוללראות את הנשימות המהירות שלה שהי שוכבת על המיטה עם הגב עלי, מעליה יש את המיטה של ג'יימס, למרות שאני לא חושב שראיתי אותו ישן בה פעם אחת מאז שהגענו לכאן, מולה יש את מיטת הקומתיים השנייה, במיטה העליונה שוכבת קאיה מכוסה בשמיכה ומתחתיה המיטה של ריין, כמובן שריין וקאיה מילאו את המיטות שלהן בכריות קטנות ובובות פרווה שבאמת שין לי מושג מאיפה הן הביאו. על המיטה של רד פזורות כל חמש השמיכות הנוספות שהיא ביקשה, כנרה שהא אוהבת כיסוי עבה. רק המיטות שלי ושל ג'יימס נשארו כמו שהן, רק שהמיטה של ג'יימס עדיין לא מוצעת כפי שהייתה שהגענו לכאן. ככה שרק המיטה שלי נורמלית, יש משהו מנחם בשלד העץ הנורמלי לגמרי שלה. היא דומה מאוד למיטה שהייתה לי בבית הורי,
הזיכרון עופף אותי, חונק אותי.
אש, עשן, כאב חד ביד שלי, כל כך חם, הבכי ההסטרי של אמא שלא מצליחה למצוא אותי, הצעקות של אבא שקורא בשמי.
אני מנער את ראשי קלות ושוכב על הגב,

אחרי בערך שעה שבה לא הצלחתי להירדם קול צעדים נשמע, הדלת נפתחת באיטיות וראשו הקטן של ג'יימס מציץ פנימה, הוא מקשיב לרגע, אני לא משמיע שום רחש. ואז ג'יימס נכנס וסוגר אחריו את הדלת, העיניים שלו אדומות מבכי. והדמעות ממשיכות לזלוג על פניו. הוא ניגש בדממה מפחידה כמעט לתיק הגב הקטן שלו ומוציא משם חפץ קטן, לוקח לי קצת זמן להבין שזה דובון חום-לבן, סרט כחלחל קשור סביב צאוורו בקשר פרפר, זה לא אחד מבובות הפרווה החדשות והגסות של ריין וקאיה, מה שיש לג'יימס ישן בהרבה ויקר ערך. משום מה ברגע שהוא מחזיק את הדובון בזרועותיו הבכי שלו יוצא מכלל שליטה, הדמעות יוצאות מעיניו העיוורות וזולגות על פניו בקצב, הוא עדיין לא משמיע שום קול. משהו בי רוצה לקום לשם ולנחם אותו, למרות שאני יודע שאני בחיים לא אצליח לעשות את זה. הוא מחבק את הדובן בחוזקה. לפתע העיניים שלו נפערות והוא נופל על הגב. "הוא מקבל חיזיון ממש עכשיו." אני חושב לעצמי, לא יודע מה לעשות, ג'יימס נאנק בפחד וכאב. כבר אין בי ספק, אני מזנק מהמיטה רוכן לצידו של ג'יימס. "ינשוף בשלשלאות! שועל שעיבד את דרכו! יש תקווה אחרונה! תעזור לנו! תעזור לנו! אריה נופל בגאווה! וורד אדום! הו לא! הוורד האדום! מעיל כחול עולה באש! שיער אדום! כנפיים שנפרשות! כואב לי!!! כל כך כואב לי!!! כל כך חם!!! העצמות שלי בוערות! תעזרי לי אמא! אני כל כך מצטער! בבקשה תעזרי לי!!!" הוא מתייפח, אך זה לא קולו של ג'יימס, אלא קול אחר, קשה לתאר אותו בכל צורה אחרת מזה שהוא עושה לי צמרמורת. אני רושם במהירות כל מילה שאמר, אני חושב שהחלק האחרון לא היה נבואה. ידיו של ג'יימס תרות אחר משהו בפניקה, אני נותן לו לאחוז בידי. אך הוא ממשיך לבכות בפניקה ומחפש משהוא להיאחז בו, אני מוצא את עצמי מושך אותו לחיבוק. הוא מחבק אותי חזרה. ואז מרפה בבת אחת, העיניים שלו עצומות בחוזקה כזו שהן כבר אדומות, זה בטוח כואב לו. "תפקח את העיניים ג'יימס." אני אומר בשקט, הוא נד בראש לשלילה. באותו רגע רד המנומנמת קמה ממיתה. ברגע שהיא מסתכלת מסביב היא רצה על ג'יימס, אני מוסר לידה את הרשימה של מה שהוא אמר, היא עוברת עליה בזריזות, אבל מאיטה בחלק האחרון. ענייה מתמלאות רחמים ועצב. "אני יודעת שזה היה מפחיד, תפקח את העיניים שלך ג'יימס, ואני מבטיחה לך שלא תראה את זה שוב טוב?" היא אומרת, קולה נשמע כל כך עצוב. הוא פוקח אותן בהיסוס ומיד מתחבא מאחורי רד ככה שאני לא אוכל לראות אותו. ואז מבטו מבזיק לעבר הדובון שנח בפינה עליה הוא התגלגל. ולוחש משהו באוזנה של רד. "הוא מבקש ממך ללכת לישון עכשיו" היא אומרת. אני עושה כדבריה, ונשכב במיטה עם הפנים לקיר, בלי לראות או לשמוע אני יודע שרד הציעה לג'יימס להיות במיטה שלה. אני יודע שהוא אמר לא. אני יודע שהוא חיכה עד שהוא חשב שרד נרדמה אז לקח את הדובי שלו ובהלך לישון.
אני יודע שבטח יהיו לו סיוטים.