השורדים – פרק אחד עשר: בן שדים ארור

"זה חתול." ציינתי את המובן מאליו, נרגעת, ומחייכת לאט. כל הדאגה שאחזה בליבי, השתחררה מעט, ורק עכשיו הבנתי שאני גוססת מעייפות וכאב הראש שלי מתגבר. דאגתי כל כך, חששתי כל כך. אני מניחה שהייתי בטוחה שמשהו רע יקרה, מההכרות הראשונה שלי עם היער. אבל לא היה טעם לכל זה. כל מה שקרה, הוא חתול הבר הזה. כלומר, אני אשרוד. כלומר, כולנו נשרוד. נשמתי עמוק, וצחקקתי.
"רק חתול." חזרתי בשקט, אבל לא נראה שהאחרים מרוצים כמוני. פניו של בוייד קדרו, והוא סימן לשאר להתרחק. "מה קורה?" לחשתי, קולי בקושי נשמע מעל רחשי הרוח והיללות המעצבנות של סטייטבורן, החתול הלא מאיים של בוייד. נוצ'יקו הביט בי לרגע, וסימן לי להתרחק. כשלא נעתי, חשש מטפס חזרה אל מקומו השליו בליבי, נוצ'יקו תפס בזרועי ומשך אותי אחורה. לא התנגדתי.
הבטתי בבוייד כשהוא התקרב אל היצור, וחשתי את הלחץ מכסה כל חלקיק מראשי, את עורי, את ליבי, את עיניי, דאגותיי. נשמתי עמוק. יהיה בסדר. זה חתול, נכון? נכון?
"זה לא חתול." אמר בוייד, והמתח שחשתי רק הצטבר, מאיים להתפוצץ בתוכי. "זה… בן שדים."
נוצ'יקו הביט בבוייד, וכך גם דייגו והשאר. דאגה נשקפה מעיניהם. "בוייד תתרחק." פקד דייגו.
בוייד הניד בראשו לשלילה. "הוא לא תוקפני. הזנב שלו למטה, וניביו לא שלופים."
אני לא רוצה שהוא יסתכן בזה. זה לא רעיון טוב, בני שדים יכולים להראות מתוקים בהתחלה, אבל כשהם תוקפים, הם משתנים לצורתם המלאה. כשהורגים בן שדים, השד שלו שייכת החיה יודע, ועל חזהו מופיע סימן קטן. עד שהשד לא הורג את האנשים שרצחו את החיה שלו, את בן השדים, השד לא יוכל לחזור ללהקה שלו, או להיפטר מהסימן. אם בוייד יפגע, נצטרך להגן עליו, והשדים ירדפו אחרינו. ואני בספק אם זה רעיון טוב.
"בוייד." קולו של דייגו הפך יותר תקיף, והיה ברור שהוא דואג לבוייד, מעדיף לא להיפגע.
בוייד לא נע. "בבקשה, אני מסוגל לעשות את זה."
דייגו לא נראה משוכנע. "זה התפקיד שלי להגן עליכם, בוייד, אתה לא – "
דייגו הביט בדייגו לרגע קט, עיניו מבזיקות לעברו ומיד חוזרות לבהות ביצור הקטן בתוך השיח.
"אני לא מכשף. אני לא שורד. אני לא מוכשר או מיוחד. אבל הדבר היחידי שאני מסוגל לעשות בלי להרוס, שאני יודע שאני טוב בו, הוא להבין חיות ויצורים. אני מנסה לעזור, בבקשה, רק תיתן לי." הכאב בקולו של בוייד הפתיע אותי. הבטתי בו, בפניו הנחושות, בעיניו השחורות שבהקו במלוא יופיין. הוא… מדהים. זאת כנראה המילה שאני מחפשת.
דייגו נסוג אחורה, מהנהן אל בוייד.
"הוא צעיר, בן שלוש שנים בלבד. הוא לא יודע איפה הוא, כלומר להקת השדים שאימצה אותו כנראה המשיכה והוא נשכח מאחור. הכנפיים שלו לא צמחו עד הסוף, והזנב שלו לא מחודד, כלומר הוא בקושי עבר אימונים. הוא כן שייך ללהקה, בגלל החתך באוזנו. הוא לא מפחד. הוא לא יתקוף אם לא נתקוף." בוייד דקלם ברוגע פשוט, מבטו לא מש לרגע מעיניו האדומות של בן השדים הקטן.
"אני אנסה להתקרב." אמר בוייד. דייגו נראה מודאג, וכמעט עמד לעצור בבוייד, אך התחרט, והתרחק.
סוניגו צחקק. "אני היחידי שלא דואג לו?" התעלמתי. הוא יכול להיות מוזר לפעמים, אבל אני מאמינה שבאמת אכפת לו מאחרים, במיוחד מבוייד, כי הם דיברו הרבה לפני כן.
צעדיו של בוייד היו מהוססים וקטנים, ובכל פעם שרחש או יללה נשמעה מבין העלים הרחבים, הוא נעצר. כשהטיתי את פני הצידה מעט, ראיתי שעל פניו נח חיוך רגוע ושליו. בניגוד לשקט הפנימי שחש בוייד באותו הרגע, ליבי געש וראשי הציף את עצמו במחשבות אובדניות וחוששות. אני כל כך מטומטמת. בוייד יכול להסתדר בעצמו, כלום לא יקרה, זה בסך הכל, יצור קטן. חיה. אין טעם לכל זה. אין טעם.
בוייד כרע באיטיות, מנסה להגיע לגובה הנמוך של היצור, וחיוכו נשאר קריר ומושלם. הוא התקדם, חצי צעד, ואחריו עוד אחד, עד שהגיע כל כך קרוב אל השיח, שכמעט נבלע בתוכו. העיניים האדומות והקטנות בהו בו, והוא בהה חזרה.
לפתע יללה זועמת נשמעה מהשיח, והיצור המוזר קפץ על בוייד. לבי עצר. וכל מה ששמעתי, היו הלמות ראשי, והדאגות בתוכי.

…
"בוייד!" הרגעים נדמו כנמשכים נצח, שניות ספורות שנמתחות, כמו בהילוך איטי בסרטים הישנים שהיא ראתה פעם. קפאתי במקומי, צופה בבוייד נשכב על האדמה, ובדייגו מתקרב אליו במהירות מדהימה, את סוניגו נדהם, ואת דיאו פוער את עיניו ודולק בעקבותיו של דייגו. היא חשה מגע קל על זרועה, סייקו אוחזת בה בחשש. היא שמעה יללה חזקה ועצובה, מכיוונו של סטייטבורן. אבל כל הפרטים האלו לא שינו דבר. לא שינו את העובדה שבוייד לא בסדר, והיא לא בסדר, וזה לא בסדר. נאבקתי לנשום, לזוז, לנוע, לצעוק, אבל לא יכולתי. ההלם עטף אותי, ולא יכולתי להתנער מהסיוט הנוראי הזה, לעזור ולרוץ קדימה. ראשי כאב, וחשתי דמעה קרה זולגת מעיני. בגלל בוייד? בגלל הגורל שיבוא עלינו? לא יודעת.
עמדתי מול המחזה, צופה בבוייד נשכב ולא נאבק בבן השדים, שצורתו גדלה, והפכה פראית יותר בכל רגע. היצור טיפס על בטנו של בוייד, וטפריו הארוכים קרעו פיסות בד מהחולצה השחורה שלו. החולצה האהובה עליו. דייגו ניסה לגעת ביצור, אך בן השדים נאחז חזק מאוד בבוייד, ואם דייגו היה מושך את היצור בכוח רב מדי, בוייד היה נפגע, מאבד דם, עור ובשר. הבטתי בעצב בכל המתרחש, ליבי פועם בקצב לא אחיד, מפרפר בחוסר אונים. רציתי לזוז. רציתי לרוץ, ולחבק את בוייד, ולעזור לו לשרוד. הוא התנדב. הוא חשב שהכול יהיה בסדר. אבל אני כבר לא יודעת מה יקרה. עמדתי בצד, סייקו אוחזת בי חזק, ומיררתי בבכי בלי היכולת לזוז.

…
"אני בסדר, באמת קסאיי, לכי לאכול." בוייד אמר, נאנק מכאב בשעה שמרפאת שופכת על גופו שיקוים למיניהם וממלמלת מילות קסם ומרפא. על חזו החשוף נותרו כעשרה שריטות עמוקות ופתוחות, שידממו מעט, ועורו היה אפילו חיוור יותר, בגלל איבוד הדם הרב. שני חורים קטנים ומדממים נראו על כתפו, במקום שבו בן השדים ניסה לנשוך אותו ולהרעיל את ורידיו בעזרת ניביו. ולמרות שהוא נשך את שפתו מהמאבק בכאבו המר והנורא, הוא חייך אלי את חיוכו המקסים, כאילו כלום לא קרה.
"אני לא הולכת." הכרזתי, מלטפת את כף ידו בחוסר שקט, תנועה קצובה ולחוצה. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה, ואני בטוחה שגם בוייד כמעט שכח, הרי הוא התעלף מיד לאחר מכן. הבזקים קצרים מופיעים בראשי מדי פעם, דייגו רץ לעבר היצור בסכינים שלופות, דם משפריץ, סקיי זורק כדורי אנרגיה כלפי המפלצת. בוייד נופל על הרצפה, דמו שלו מכסה את כל גופו הרזה, מביט בי רגע לפני שעיניו נעצמות.
בוייד נאנח. "קסאיי, זה בסדר, אני – "
"לא." השתקתי אותו במבט מצמית, והוא וויתר.
שתיקה מתוחה שררה בינינו, והרחשים היחידים שנשמעו היו המלמולים הבלתי פוסקים של המרפאת, ואנקות הכאב העדינות שבוייד פלט מדי פעם. הבטתי בו, לומדת את קימור צווארו הפצוע, את הצבע העמוק של עיניו, שלא הייתי מזהה ממבט ראשון. הוא כל כך טיפש. הוא היה יכול להיהרג. ואם זה היה קורה, מה הייתי עושה? בלעדיו… לפני שפגשתי אותו בספינה, רק בלו הייתה חברתי. הוא הראשון כאן, לא, הראשון בכל חיי שדאגתו כנה ואמתית. אני זוכרת כמה בכיתי כשצפיתי בו שוכב על האדמה.
"ממש דאגתי לך." לחשתי, והוא הרים אליי מבט מופתע אך מבין. אחיזתו בכף ידי התהדקה, והוא חייך אליי חיוך עקום ומובך. ראיתי את חזו עולה ויורד כשהוא נושם במהירות, אולי בגלל הכאב, אולי בגללי.
"אני רצינית, אני… לא ידעתי מה אני אעשה בלעדייך, דאגתי כל כך, שהראש שלי כמעט התפוצץ." המשכתי, קולי רועד ולא ברור, כמעט מלמול כאוב. השפלתי את מבטי, פוחדת להביט בעיניו, נשימתי עצורה ופעימות ליבי משתוללות.
"רציתי להוכיח לך שאין ממה לחשוש, שהכול יהיה בסדר. אני מניח שנכשלתי." בוייד אמר בחיוך, למרות שאי נוחות כלשהיא הסתתרה בתוכו, ראיתי זאת. מבטו לא מש מפניי, והוא נאנח בשקט.
"הכול יהיה בסדר." מלמלתי, ורכנתי אל שפתיו הדקיקות.