מבריחה את הדממה- פרק שתיים עשרה

סודות, אמרה סתומה או מעשה חשאי הקבורים כביכול מתחת לפני האדמה, אך לא באמת, הרי כל סוד מוצא את דרכו החוצה. "על מה את מדברת?" שואל ג'ון ועיניו מתערפלות, פחות ירוקות מהרגיל.
ויקטוריה מחייכת, יש לה סוד, השאלה היא, מתי הוא יתגלה?
"הנה לך עלמתי, מיץ טרי," אלפרד הניח את כוסות החרסינה על שולחן התה החיצוני.
"תודה לך אלפרד, אני אשתה אותו בתוך הבית," ויקטוריה אחזה בכוס, ליטפה את כתף ארוסה ולאחר כמה צעדים סובבה את ראשה אל הבנים ומצאה את ג'ון בוהה בה, היא קרצה אליו ובחיוך זדוני המשיכה בדרכה.

"מרתה יקירתי!" ויקטוריה קראה בקול בזמן שהניחה את הכוס במטבח האחוזה. "כן?" הגיעה אליה בריצה קלה, "קרה משהו?" שאלה בדאגה. "ממש לא," חייכה, "פשוט רציתי לבלות איתך לפני אעלה לחדר,"
"הו חביבתי! אם את כבר כאן, עלינו לשוחח על החתונה הקרבה בעוד שבועיים," מחאה כף.
לויקטוריה לא היה פנאי לחשוב על כך, היא חשבה על ג'ון, על איך תשחק ברגשותיו עד שיספר לה בעצמו את האמת, היא חשבה על מה שהעלמה אנג'לינה אמרה לה באותו היום, היא חשבה על הכל, שוב ושוב.
"על מה יש לדבר?" שאלה בחוסר עניין.
"על התהליך, המוזמנים והכי חשוב, השמלה!"
לכלוחית קלה הופיעה בעיניה השקופות והבהירות של ויקטוריה, כמה חלמה על חתונתה וכעת, היא מנסה לברוח ממנה כמה שרק יכלה.
"אני סומכת עליך מרתה," שילבה את ידיה ונראתה חסרת מנוח.
"את מתרגשת?" שאלה מרתה בחיוך אשר הסגיר את לחייה הוורודות והמלאות כשל אוגר.
"מאוד," שיקרה.

ויקטוריה שהתה בחדרה כל אחר הצהריים, חדורה במחשבות ותהיות. הרוח נשבה על פניה מכיוון החלון, עטפה את גופה במעין שק אוויר בלתי נראה, שק מגן. ידיה רפרפו על שיערה האדמוני של נערת המסתורין של ג'ון, על העצים הצבעוניים בתמונה שנראית כל כך חדישה ולא מתאימה בעליל לטכנולוגית התקופה. מה הוא מסתיר? ומהי האמת?
תקתוק נשמע בדלת.
שתיקה.
תקתוק נוסף ואנחה, "ויקטוריה?"
"מה?"
קול מלווה בתקתוק שואל אם אפשר להיכנס והיא מאשרת בלית ברירה.
ג'ון נכנס לחדרה ומיד סגר אחריו את הדלת.
בלי פתיחות ובלבולי שכל נוספים שאל, "מה את יודעת?"
"וואו אתה לא מבזבז אף רגע!" צחקה לעצמה, מסדרת את שמלתה בעודה עדיין ישובה על מיטתה.
"סקרנת אותי שם," התקדם אליה כשידיו שלובות מאחורי גבו, זיפים זעירים נראו על פניו, כתפיו הרחבות מודגשות בשל החולצה המשוחררת על גופו ועיניו מיישרות מבט.
ויקטוריה לא ניסתה להסתיר את התמונה, שיראה אותה מצדי! חשבה.
"מה את יודעת?" שאל שוב, רגליו כבר צמודות למיטה.
"אני לא חושבת שאלפרד ישמח לראות אותך כאן," הסיטה את מבטה, אל החלון, אל האוויר החופשי, אל מולקולות החמצן הבלתי נראות אשר מסוגלות להתעופף ולהימצא בכל מקום, מהאוויר, אל תוך גוף החי ומשם לצאת כחומר אורגני שונה. היכולת להסתתר הקסימה אותה.
"הוא לא ידע,"
"אתה נשמע כמו פורץ,"
עיניו של ג'ון צדו את התמונה וחייכו, "אז זה מה שעשית בחדר,"
"בין היתר," הגיבה בגלגול עיניים, מתבוננת בציפורניי, כאילו הן יותר חשובות ממנו.
"אתה יודע מה ג'ון? אני לא מבינה אותך, אני מנסה להבין, אבל אני לא מצליחה," אמרה, מסתכלת עכשיו עליו.
"אני חושב שאת מבינה,"
"אני לא, אני שומעת עליך כל מיני דברים, אני מוצאת אצלך עדויות, אבל אני לא מצליחה לחבר בין חלקי הפאזל! מי אתה?" היא שואלת ברצינות, בעקשנות, סוף סוף מתעמתת איתו.
"מה זה משנה, את יודעת מי אני כאן ועכשיו,"
"מוזר שאתה משתמש במושגים של זמן," ויקטוריה עוקצת.
חיוך מבין התפשט על פניו ואחריו צחוק ממהיר המאיים להטביע אותה יחד עמו.
"אני מצטער ויקטוריה, אני צריך ללכת," הסתובב לכיוון הדלת כשידיו בכיסו.
"ג'ון," פלטה ובלי לשלוט בעצמה הוסיפה, "קח אותי איתך."