נשבר הלב…
אני יושבת שוב בחדר, הסכין נח על השולחן והדם זולג על הריצפה. הדמעות לא יבואו הפעם אני חושבת לעצמי, ליבי לא הישבר שוב. משכתי את רגליי אליו ושמתי את הראשי הכואב אליהם, שערי כיסה את פני ועייני כמו תמיד מסתיר את הכאב והכיעור.
אני יושבת ככה כמה דקות וחושבת איך זה הי. להיות איתך, ״זה היה מדהים וקסום״ מילמלתי ניזכרת בפעמים המדהימות שלנו. ״אבל אתה בכל זאת ניצלת אותי״ אני ניזכרת ביום אחרי הלילה שלנו, שבו כל חבריך צחקו אלי וקראו לי בשמות גניי.
הפעמים של איתך היו קסומות אבל בו זמנית איומות, אני הרגשתי כל כך חופשיה ומוגנה לידך אבל בסוף הרגשתי רק את הקור והבושה. אני עדיין לא מאמינה שאדם כל כך מדהים ויפה תואר עשה לי את זה.
עכשיו אני יושבת בחדר, עייני יבשות מחיים, ידיי אדומות מדמי, הסכין נח על השולחן, אבל מחשבותי עדיין לא יכולות להרפות ממך, ומאהבתי אלייך.
תגובות (0)