השורדים – פרק עשירי: שמירת לילה

"שומר לילה?" שאלתי את בלו הקטנה בתהייה, גבותיי מרחפות גבוה מעל עיניי העייפות. הייתי תשוש, אך אי אפשר לסרב לפקודה של בלו הצעירה. היא תמיד צודקת, תמיד מחליטה. סטייטבורן ילל, וניסה לשרוט את נעלי הבובה הרכות והלא נוחות שבלו התעקשה לנעול.
בלו חייכה אליי בזדון, והנהנה, מתעלמת מהחתול. "יחד עם השאר, תתייצב עוד כחצי שעה כשכולם יערכו לשינה."
הסכמתי בצייתנות, ושמטתי את תיק המסע שלי אל האדמה, קולט שמשקלו הכבד עדיין נח על גבי הרועד. סטייטבורן קפץ על התיק, והתמקם בנוחות, פולט גרגורים אקראיים.
"אתה במשמורת הראשונה, יחד עם דייגו, סוניגו, וקסאיי." חייכתי. קסאיי. לפחות היא תהיה איתי. היא היתרון היחידי בכל זה. אני עייף, תשוש, וכושל. אני בקושי עומד על רגליי החלשות, אך בכל זאת חייכתי כרגיל. אני לא מצוין בלשמור על רגשותיי נעולים בפנים, אבל זה לא משנה. בלו הסתובבה, צועדת במהירות קצובה אל עבר כמה שורדים אחרים, שנראו מעט מפוחדים.
הרמתי את סטייטבורן ושמטתי אותו בצד, ופרקתי את חפציי, מושך מתוך התיק בכוח שק שינה אפרפר ושמיכה מחוספסת מלאת תלאים. נאנחתי כשכל תכולת התיק נשפכה אל האדמה, והתחלתי לסדר סביבי.
"צריך עזרה?" קול דקיק ומוכר נשמע מימיני, ושתי כפות ידיים לבנות ומצולקות החלו לעזור לי. חייכתי אל קסאיי, והיא השפילה את מבטה, שפתיה המעודנות מכווצות בריכוז. שערה החלק הסתיר את פניה, גולש וכמעט נוגע ברצפה, כשהיא רוכנת לצידי. אני מתרומם, אוחז חפצים בידי החלשות ודוחס אותם לתוך התיק. קסאיי מחייכת ומסייעת לי, מתעלמת מהחתול שהפך ממורמר כשהיא התקרבה.
"אנחנו נשמור ביחד היום." ציינתי במבוכה, וקסאיי הנהנה.
"אתה חושב שתהיה סיבה לשמור?" היא שאלה, מרימה אליי מבט מלא חשש, נשמתה עצורה.
גיחכתי. "אני בספק. שדים לא מטיילים ביערות בדרך כלל." עניתי בצחקוק ישיר ובטוח, יודע שזה הדבר היחידי שירגיע את ליבה המאיץ של קסאיי. קסאיי הנהנה.
"אתה צודק. דאגתי לחינם." היא פלטה במהירות, משלבת את זרועותיה סביב חזה באי שקט.

…
"קסאיי, בוייד!" דייגו קרא לעברינו בחיבה מסוימת, מנופף לעברינו. סוניגו הביט בי באי רצון, ולאחר מכן סרק את קסאיי באותה הבעה מדוכדכת. צעדתי לעבר שני הנערים, ידיי בכיסי, וקסאיי עקבה אחריי בחיוך מאושר. "קחו." אמר דייגו, והעביר לי ולקסאיי סכינים ארוכות ומחודדות.
הרמתי אליו מבט מופתע, אוחז בחוזקה את הסכין בידי, ובלעתי את רוקי.
דייגו הניד את ראשו בביטול. "לא תהיה מתקפה, הסכינים הם ליתר בטיחות."
קסאיי הנהנה, מתוחה, ותחבה את הסכין שלה בחגורה השחורה שכרוכה סביב מותניה.
עמדתי כנגד הרוח הקרירה של הערב, צופה בשורדים כשהם מכבים את העששיות, נכנסים אל האוהלים ומתכסים בשקי שינה ובשמיכות דקיקות. העצים המשיכו לנוע, עליהם מרשרשים, והאש מושכת את צלם רחוק. להבותיה ריקדו בחשכה, והכוכבים הביטו בה. נאנחתי, לוגם מבקבוק של מי נחל מזוהמים. קסאיי הביטה בי בחיוך משונה, ודייגו צנח אל האדמה בתשישות. סוניגו עמד בריחוק מסוים מאיתנו, בוהה בדייגו בשתיקה, מבט כאוב על פניו. סטייטבורן נאבק להישאר ער איתי, מתכרבל בנוחות סביב נעלי הספורט המשופשפות שלי, וממשיך לגרגר כהרגלו. תהיתי אם כך כל הערב יעבור, במבוכה משונה שכזו.

…
כשתהיתי מה יקרה, צדקתי לחלוטין. סוניגו לא זז ממקומו במשך כחצי שעה שלמה, ודייגו הזועם ניסה להתעלם ממבטיו. אני וקסאיי שוחחנו מעט, אך לא היה לה הרבה מה לומר, ואני לא מסוגל להוציא הגה מפי מבלי להביך את עצמי, אותה ואת שאר העולם הזה. לכן העברתי את רוב מהלך השמירה שלי בשתיקה, שפתיי חתומות ונעולות, עיניי פקוחות לרווחה כדי שלא אירדם, מחבק את סטייטבורן המנומנם אל גופי ומילל אליו. הייתי עייף, והשעמום שעטף אותי לא עזר.
"היי." קולו הצלול והאפל של סוניגו נשמע מאחורי, והוא נופף אליי, בידו שיפוד שעליו כמה פירות יער. הוא התקרב, בועט באדמה, והביט בסטייטבורן בחיבה מחויכת. הוא התיישב לצידי, והניח את השיפוד לצד המדורה, שלהבותיה הגבוהות טיפסו כמעט עד לענפים הנמוכים של העצים הקרובים, כמעט בולעת את היער הדליק.
"אלו ניצוצות מוות." אמר סוניגו, ואני הרמתי אליו מבט מבולבל. "הפירות. הם רעילים, אבל כששורפים אותם הארס מתאדה, והטעם המתוק שלהם משתחרר." סוניגו הסביר, הבעה לא ברורה על פניו הנאות והחיוורות. האש השתקפה בעיניו הירוקות והלחות, ודמעה כמעט וזלגה מהן. הוא מיהר לנגב את פניו, והניד בראשו, כך שקצוות שיערו הבהיר כיסו את פניו ועיניו.
"מעניין, אבל לא מספיק מעניין." אמרתי במהירות, וחיוך הופיע על שפתיו של סוניגו.
הוא צחקק במרירות. "נכון. אבל עדיף שיהיה משעמם ורגוע מאשר שתהיה מתקפה."

…
"מוכנים להתחלף?" קולו הרגוע להחריד של נוצ'יקו, שורד שהכרתי ביומיים האחרונים, בקע מתוך אוהל מואר, ואחריו יצאו מן האוהל גם שלושה שורדים אחרים. ניסיתי להיזכר בשמותיהם. חייכתי כשזיהיתי אותם. סייקו, דיאו, וסקיי. דייגו חייך אל נוצ'יקו בהכרת תודה, מתרומם מהרצפה בשארית כוחותיו.
"כן, כן, כן!" הוא קרא בשמחה, כמעט מחבק את נוצ'יקו המופתע.
צחקוק מלאכי בקע משפתיה העדינות של סייקו, והיא התקרבה אל דייגו התשוש בצעדים שמחים.
"אני מבינה שאתם לגמרי מוכים, הא?" היא שאלה, ודיאו עקב אחריה, מגחך לעצמו.
קסאיי הנהנה, ואני רק שפשפתי את עיני שנעצמו מאליהן בשלב זה, דוחף את חתולי מעליי ומתעלם ממחאותיו. סטייטבורן פלט קול שנאה כלפי נוצ'יקו, רץ חזרה אליי, ונשכב בין רגליי.
"רק תנו לנו לישון." סוניגו לחש בעייפות, נעזר בי כדי לקום מהאדמה, בקושי מזדקף בעצמו.
קסאיי נראתה ערנית מכולנו, כך הייתה כל הלילה. היא בהתה בנקודה מרוחקת, ונראתה מודאגת, לא מרוכזת. עקבתי אחרי מבטה בעיניי, מנסה להבין במה היא בוהה. לבסוף ראיתי את זה. שתי נקודות. נקודות עגולות ואדמדמות, מבצבצות מבין עלי השיחים העבותים. הנקודות לא נעו, שקטות וזוהרות. לבי דפק במהירות, והתקרבת לקסאיי. לא רציתי להדאיג את האחרים.
"הנקודות." לחשתי את קסאיי בשקט, בשעה שהאחרים משוחחים בשקט, מותשים לחלוטין. קסאיי לא הנידה את מבטה, ממוקדת בנקודות האדומות והמוסוות. יש לה עיניים טובות. אני לא הייתי מזהה את הנקודות אם היא לא הייתה רואה אותן לפני.
קסאיי בלעה את רוקה. "אני לא מדמיינת?" היא שאלה בנשימה עצורה.
"לא." עניתי בפשטות. קסאיי כרכה את זרועה סביב זרועי בחשש, ושמתי לב שחזה עולה במהירות. היא לחוצה, אני מניח. קסאיי בלעה את רוקה והרימה את מבטה אליי לשנייה. מבטינו הצטלבו, ולאחר מכן חזרו לבהות בנקודות המרחפות.
"לא נקודות, אני חושבת," קסאיי ציינה בשקט ורוגע מופתי. "אלא עיניים."

…
"בוייד, בואו כבר." נוצ'יקו קרא אלינו, ואני הבטתי בו באי נוחות. קסאיי עדיין חיבקה את זרועי, ומגעה שילח בעצמותיי עקצוץ מענג וכואב במקצת. ניסיתי לא לנשום בכבדות.
נוצ'יקו כיווץ את גבותיו בבלבול, סוקר את קסאיי. "במה היא בוהה?" הוא שאל בשקט, מתקרב אלינו בצעדים חירשים. דיאו נראה מסוקרן, וסוניגו היבט בקסאיי בדאגה משולהבת.
"עיניים." נוצ'יקו לחש, והשאר נראו מופתעים, והביטו גם הם. לחשושים הציפו את האוויר, וכמה מהשורדים ניסו להתקרב, סקרנותם בוערת חזק יותר מהמדורה המאולתרת.
"מה זה?" דיאו לחש, וסייקו אחזה בידו בשתיקה אילמת. נוצ'יקו הניד בראשו בתהייה.
"אוקיי כולם." דייגו אמר בנוקשות, והיה ברור שזוהי פקודה. "תתרחקו מהעיניים בבקשה." הוא המשיך ברוגע מופתי, וקולו מלא בארס וקרירות. קסאיי התעוררה רק מקולו הבטוח של דייגו, והביטה בו בצייתנות. היא הייתה הראשונה להתרחק, מושכת אותי איתה, ובעקבותיה גם נוצ'יקו, דיאו, וסייקו. סוניגו הביט בדייגו לשנייה, נושך את שפתו התחתונה עד זוב דם, ולאחר מכן הסתובב בנשימה עצורה.
"אני אבדוק מה זה." דייגו הכריז, חושף את נשקו, שולף את הסכין הארוכה והכסופה.
לא חשבתי, רק פעלתי. "לא!" פלטתי, והתחרטתי מיד. דייגו הביט בי, מהורהר ומסוקרן. נשמתי עמוק, וניסיתי להסדיר את פעימות ליבי. "לא, אני… מסתדר עם יצורים, ואולי עדיף ש…" מלמלתי במבוכה, מודע למבטים הרבים שנחו על פניי. דייגו הנהן בנימוס, ופינה לי את הדרך, מעביר לי גם את הסכין שלו. שתי סכינים בידי, ליבי מתופף במהירות, וגופי רועד מהקור ומחוסר בטחון. כך בדיוק צריך לגשת אל יצור מוזר ולא ידוע.