מישפט

עמדתי מול השופט הוא הסתכל עליי מלמעלה ׳בטח כיף לך כשאתה מרגיש הכי טוב׳ אמרתי לעצמי בלב, אני נסעתי את עייני הירוקות אליו ושלחתי מבט אפל וממתיק סוד.
״שלי האם את מודה שעשית את זה?״ הוא שאל אותי, שולח מבט אפל אליי, הוא יודע שאני יגיד לא אבל זה לא הדבר היחיד שרציתי לעגיד.
״לא אני לא מודה״ אמרתי והוא חייך חיוך גדול, ״אבל האם אתה מודה?״ שאלתי וחיוכו ירד וחיוכי תפס את מקומו.
״אני לא צריך להודות בכלום״ הוא אמר בקול רם, ובשביל להבעיר את הנקודה הוא דפק עם הפטיש על השולחן עשוי עץ מגוהוני.
"ובמה אני בדיוק צריכה להודות?" שאלתי שולחת מבט אפל לכיוון שלו, הוא רק הסתכל על הקהל וענה.
"את צריכה להודות על זה שעשית את זה" הוא אמר, שולח מבט קשה בקהל, 'כאילו שמישהו כאן באמת ימרה את פיך' אמרתי לעצמי.
"אז אני צריכה להודות על זה שהייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון?" שאלתי אותו, הוא לרגע ניראה חושש אבל זה נעלם במהירות.
"את צריך להודות על זה שערגת אותם" הוא אמר שולח מבט חד אלי וממשיך "אז עמדת מעל הגופות כשמצנו אותם היית מכוסה בדם, והשכנים אמרו שזאת הייתה בחורה שרצחה" הוא אמר מחייך חיוך כל כך אפל שחשבתי לרגע שניבים יבצבצו בזויות פיו.
"אני יודעת שאתה מטומטם, אבל עד כדי כך שאתה מחשיב חולצה אדומה לדם?" שאלתי בכל כועס, הוא רעד לרגע ונהייה קצת אדום ממבוכה.
"החולצה הייתה לבנה ואליה קטמים של דם, וגם ככה את לא צריכה לריב איתי אני השופט ואני מכלית" הוא אמר מתחיל להזיע.
"אז אתה מעשים אותי רק על זה, נכון?" שאלתי, רואה בעיניו שהוא יודע לאן אני חותרת.
"כן" הוא אמר, מנגב את מצחו כשכמה טיפות נופלות על השולחן כמה צחקוקים נשמעו מאחורי "שקט!" הוא צעק.
"אז זה בכלל לא קשור לזה שזרקתי אותך, אדוני השופט?" אמרתי וחיוך הניצחון כבר היה על שפתיי, הוא רק אמר לא עם ראשו. אני הסתובבתי ויצאתי באיטיות מהחדר שומעת אותו בוכה מאחוריי, החיוך עדיין היה על שפתיי. פתחתי את הדלתות הרגשתי את המבטים הנעוצים בגבי אבל לא היה לי אכפת אני רק יצאתי משם לעבר שמיי הלילה זרועי הכוכבים.