קור

הרעד השתלט עליי, זחל בתוך תוכי, "הוא לא רוצה לצאת" אמרתי לאבי אבל הוא רק הסתכל אליי ושלח אותי לחדרי.
אני ישבתי שמה רועדת מקור שמגיע מליבי, נשכבתי במיטתי והתחלתי לחלום על העבר, מנסה להגיע לנקודה של הקור, רעדתי, זזתי, צעקתי, נלחמתי, אבל כלום לא עזר אני נשארת פה לבד.
רק הקור משמש לי כחברה, החום הלך רחוק הוא לא יחזור, "הוא לא יחזור יותר" אמרתי וחיבקתי את גופי הצנום.
חייכתי חיוך כששמעתי את הדלת נפתחת, התיישבתי נורמאלי במהירות, אבי ניכנס ושאל "האם זה עבר?" אני רק הנהנתי עם ראשי וחייכתי חיוך גדול ומזויף, "ילדה טובה" הוא אמר לי מנשק את קודקוד ראשי ויוצא מהחדר.
כשהדלת נסגרה, הקור התחזק ואני בכיתי לעצמי בשקט, אף אחד לא יודע מאיפה הקור, כולם חושבים שהוא הלך אבל הוא תמיד נישמר פה בתוכי מתגבר עם השנים עכשיו אני רועדת אבל לא מתלוננת.