.

עליתי על הבמה, כחכחתי בגרוני ובדקתי שהמיקרופון עובד ואז התחלתי לדבר:
"שלום לכם תלמידים יקרים, אנחנו מתאספים כאן היום כדי לחגוג ארבעים ושתיים שנה לקיומו של בית הספר." קרקרתי בקולי הנוראי, שני תלמידים גיחכו בשורה האחרונה והשומר השתיק אותם.
"היום, הכיתות הגבוהות יעלו טקס המדבר על המספר ארבעים ושתיים, אנא שמרו על דממה." אמרתי וירדתי מהבמה בתחושת הקלה, ברגע שירדתי כל הילדים התחילו לדבר, אפילו המורים לא התאפקו והתלחששו לידי, הזעפתי את מבטי.
התלמידים עלו לבמה, הנה הילדה האהובה עלי בכל בית הספר, תמר, היא היחידה שמעולם לא צחקה עלי, הבטתי בבגדים שלה והרגשתי בושה כשראיתי שהיא לובשת את השמלה האהובה עלי והישבן שלה ממולא בהמוני כריות כך שהוא בולט, על ראשה הייתה פאה מעוצבת בתסרוקת מוגזמת. היא נגשה למיקרופון וגרמה לגל צחוקים לעבור באולם.
"ובכן, חשבנו רבות על המספר ארבעים ושתיים ואז הבנו שזה הגיל של המנהלת האהובה שלנו, נירית עורב! אז עליה יהיה הטקס הזה, מקווה שתיהנו." תמר ניסתה בהצלחה חלקית להסתיר את צחוקה.
הסמקתי עד שורשי שיערי, הרגשתי רצון לצאת משם ולפרוץ בבכי אבל המשכתי לשבת כשהתלמידים יצאו מאחורי הקלעים כשכל הבנות לבושות כמוני וכל הבנים לבושים כמו אופיר, אותו הילד שהפיץ שמועות על כך שהתנשק איתי ואמר שאני מנשקת גרוע.
כמעט בכיתי כשראיתי כל בת נגשת לבן ומנשקת אותו בכאילו, כל הבנים נרתעו בבת אחת וירקו ואמרו: "איכס! היא מנשקת גרוע!" כל האולם צחק ואני התכווצתי בכיסאי.
הם העבירו עוד כמה מערכות נוראיות כאלו ובמערכה הרביעית קמתי ויצאתי מהאולם בדמעות כשקולות הצחוק מלווים אותי, ישבתי מחוץ לאולם הספורט וכשהמופע הנורא הזה נגמר סופסוף, נכנסתי פנימה, עליתי על הבמה ואמרתי למיקרופון בבכי: "אני מתפטרת! נמאס לי…"
המשך המשפט נבלע בקולות הבכי שלי וקולות הצחוק של כל הילדים באולם וצעקות שמחה, יצאתי מבית הספר וחשבתי לעצמי: "האם ילדים יכולים להיות באמת מגעילים שכאלה? כמה צריך לשנוא בנאדם כדי לעשות לו את זה?"
זו בריונות וזה לא יפסיק עד שלא נעשה משהו.