מסיכה- פרק 1

"בואי, סוף, הנשף מתחיל", אומרת איימי בבהילות, שערה הג'ינג'י מורם למעלה בתסרוקת גבוהה שהחמיאה לצווארה הארוך והענוג. "זה נשף המסיכות הראשון השנה, את בטח לא רוצה לאחר." אני נאנחת בשקט, מרימה יד לסדר את שיערי. "אל תגעי בו!" איימי צרחה, "לקח לי כמעט ארבעים דקות לתקוע את כל הסיכות האלו בראש שלך." 'כן, זה באמת מרגיש כאילו תוקעים לי מחטים בקרקפת', אני חושבת לעצמי בגיחוך קל, אך לא מעיזה להגיד מילה לנוכח מבטה הכועס. "אני באה."

קוראים לי סופיה, ואני בת שמונה עשרה. אני חיה בקאלוס, מדינה שנמצאת איפה שבעבר הייתה ארץ בשם אנגליה. בקאלוס, בכל שנה מתקיימים שלושה נפשי מסכות, אחד בכל ארבעה חודשים. בנשף משתתפים כל האזרחים מגיל 17-22 בניסיון למצוא לעצמם שידוך, ולקיים את חוק הפריון.
בקאלוס יש שלושה חוקים. הראשון הוא חוק הפריון, שאומר שכל זוג – גבר ואישה – חייב להעמיד לפחות שני צאצאים, כדי לשמר את האוכלוסיה. החוק השני הוא חוק האוריינות, שאומר שאחד מבני הזוג חייב שתהיה לו השכלה אקדמית כלשהיא. החוק השלישי, חוק המוות, אומר שאסור לגרום למוות של מישהו אחר, בשום מצב.

אבל מה אני מקשקשת? בחזרה לנשף.
אני יורדת מהכרכרה, שובל שמלתי משתרך מאחוריי. בד הסאטן בוהק, צבעו התכול כגוון השמיים מנוגד לחלוטין לצבע העמוק, הארגמני של שמלת הקטיפה הקצרה של איימי. 'איך היא מסוגלת ללבוש משהו כל כך חשוף?' אני תוהה בעודי מסתכלת על המחשוף העגול שחושף קצת יותר מדי מגופה של איימי. "סופיה, בואי כבר!" היא רוטנת ברוגז, "לפני שיתפסו את כל הבחורים השווים." אני צועדת אחריה, כמעט מועמדת מהעקבים, 'ידעתי שלא הייתי צריכה לנעול אותם-' אני חושבת בכעס, לא שמה לב לסביבתי, ואני נופלת, הכל שחור.

אני פוקחת עיניים. ראשי כואב, אני מרגישה מטושטשת. 'איפה אני?' אני חושבת, ממקדת את המבט, ומבחינה בזוג עיניים חומות כמו האדמה ביער ליד ביתי. "סופיה?" אני שומעת קול, "סופיה! את בסדר?" נערה רזה בשמלה ארגמנית ממהרת אליי. היא נראית מוכר, אבל אני לא מצליחה לזהות מי היא. "סופיה? מי זו?" אני ממלמלת בבלבול. "זו אני?"
איש בחלוק לבן ניגש אליי, ואומר לי בשקט- "את סופיה, את בת שמונה עשרה את חיה בקאלוס.

ואיבדת את הזיכרון שלך."