עדיין חסר שם.

צעדיי הקצובים תופפו בעצבנות. מונית צפצפה לי. המולה. קולות של אנשים מתערבבים עם מנוע מכונית, ומוזיקה רחוקה מתנגנת. זהו זה. הגעתי. אני בעיר הגדולה. בין מיליוני אנשים, אבל עדיין, לגמרי לבד.

זאת הפעם הראשונה שלי. פה, אני מתכוונת. אם אני אומר לאיש מהעיר הזו שבאתי ממקום אחר, הוא לא יאמין לי. הם, חושבים שהם והעיר המטופשת שלהם זה מרכז העולם. טוב, כשחושבים על זה, זה נכון.

אני שונה. חשבתי בליבי. מבלי משים, ישרתי את הקפלים בשמלתי הארוכה. אני שונאת שמלות ארוכות, אבל היא, הפעם, נועדה כדי להסתיר משהו.

ראיתי תמונה של הים. פשוט צצה מהזיכרון. אוי, מה הייתי נותנת כדי לחזור לשם.

צעדתי בתוך שלולית. מגפיי נרטבו כליל. עיקמתי את פרצופי בחרדה – זה עבר את המגפיים וחדר למתחת? האם כבבר השתנתי? המים כבר השפיעו? אם כן, זה הסוף שלי. נשכתי את שפתיי. לפי תגובת האנשים – התעלמות מוחלטת, נראה שעברתי הפעם בשלום. אנחת רווחה השתחררה מפי. אילו רק הם היו יודעים…