מעדיפה ליפול.

כשנפלתי, לא הרגשתי כלום. דמי השחור, נספג בבגדיי.
מגאל אותם. אני רועדת. זועקת לעזרה. נשמתי קפאה. היא לא שם יותר.
היא עזבה אותי לטובת מישהו אחר. עכשיו אני כאן. לחיי נרטבות, איפור שחור מכתים אותן.
עיניי דומעות במשך שנים, לא מפסיקות לרגע עם הטיפות הקרות שנוזלות.
די! אני מנסה לצרוח, גרוני כאוב. בוגד בי.
כשנפלתי, לא היה אף אחד שיתפוס אותי. הייתי צריכה לספוג את המכה החזקה לגמרי לבדי. הכול על גופי הצנום, מרוב מחסור באוכל.
כשנפלתי, צרחתי לעזרה. צרחתי עד שהקול שלי נעלם לצמיתות. כולם התעלמו והמשיכו בעיסוקיהם. כמו תמיד, לאף אחד לא אכפת מאף אחד.
כשנפלתי, היו עוד כאלה שנפלו איתי. אבל לא הייתי בטוחה שהם אנושיים בכלל. האנושות גברה עליהם. עכשיו הם מלאים בדם דביק ושחור של נפשם השורפת אותם מבפנים.
אולי אם הייתי אחרת, הכול היה גם עכשיו אחר. אולי הייתי צריכה להיות כמוהם. אולי.
כאב פתאומי פילח את ראשי. לא! בטח שלא! כול דבר עדיף מאשר להפוך לחיה, חסרת רחמים.
לחיה חטטנית, לחיה מגעילה. לחיה מתה, לחיה שמגיעה לה למות. בייסורים.
לחיה, שהורסת את ביתה בעצמה. לכזו, שכול הזמן נלחמת בין שנאה לקנאה.
מחשבותיה מזגזגות בלי מנוח.
אני מעדיפה ליפול, מאשר להמשיך לחיות בעולם מנוכר ושחור כזה.
לא להרגיש כלום יותר. לא לדאוג לשום דבר.
אני באמת מעדיפה ליפול כבר. תדחפי אותי למטה.
החיות יאכלו אותי בעודי חיה.