להרוג פרק שמונה

נקודת המבט של ג'אז:
רצתי שעות רבות, הגשם התחזק, הרגל שלי כאבה. עברתי לקפיצה על רגל אחת ונפלתי בסופו של דבר בבוץ, הקרסול הנפוח נשרט מקוץ וכך גם כל השוק, דם התחיל לרדת בכמויות גדולות מאוד והגשם התחזק עוד יותר.
עמדתי להוציא את הטלפון שלי מהכיס האחורי ואז נזכרתי: אין לי טלפון, אני לגמרי לבד כאן, רחוקה קילומטרים מהבית וכמעט ארץ שלמה מאמא שלי, אם היא כמובן הבינה את המכתב ונסעה לקנדה עם בני.
רציתי לבכות, כמה מטומטמת הייתי כשיצאתי לכאן?! הייתי צריכה להביא עוד מישהו איתי, לא לצאת לבד, לחשוב יותר משתי דקות קדימה לשם שינוי, אבל אני אף פעם לא חושבת קדימה, למה זה היה אמור להיות שונה?
שתי דמעות זלגו על פני, גל של כאב עבר בגופי.
אבל אני בת של רוצחת שכירה, אני ידעתי לירות ברובה לפני שידעתי לדבר, מי יודע כמה פעמים נפצעתי בגלל העבודה של אמא שלי והנה אני מוותרת בגלל קרסול אחד קטן?!
"לא יהיה ולא יקרה, הקרסול הזה לא יביס אותי!" אמרתי והתגלגלתי חזרה וקמתי, התחלתי לצלוע כשהגשם כאילו עושה לי דווקא והופך לברד, והברד מתחזק והנה אני כבר כולי קפואה, לא יכולה לעשות אפילו עוד צעד אחד, נפלתי אחורה ונתתי לברד לכסות אותי, כשכבר חשבתי שלא יכול להיות גרוע יותר הברד הפך לשלג.
למזלי, השלג לא היה כבד, הוא כיסה אותי רק קצת, אבל בכל זאת רעדתי מקור, מצד אחד רציתי לנזוף בעצמי על חולשתי, מהצד השני ידעתי שמעולם מעולם בחיי לא הייתי במצב כל כך רע.
הנה בא אוטו! אלוהים, זה רכב שעובר כאן בכביש, רק הוא יכול להציל אותי עכשיו, זה עכשיו או לעולם לא! קמתי בקושי ונעמדתי באמצע הכביש, הרכב עצר מולי והנהג יצא במהירות החוצה והחזיק אותי כדי שלא אפול.
"ילדה? את בסדר? ילדה?" הוא שאל אותי ואני הנדתי בראשי ואמרתי: "אני צריכה לשיקגו, דחוף מאוד!"
"אני אקח אותך לשיקגו, אבל לפני זה את צריכה לבית חולים, אני אקפיץ אותך לאחד, את נראית נורא." הוא אמר והנחתי שהוא אכן צודק, באמת נראיתי כנראה ממש רע.
השלג כיסה כמעט את כל הכביש, הנחתי ששכבתי הרבה זמן.
הוא הכניס אותי לרכב ונסע משם, משאיר את אותו מקום מאחור ופנה בפנייה לעבר וושינגטון, ומיד הרגשתי יותר טוב.