האסירה: פרק שישי

נכנסנו אל תוך הבניין.
מבחוץ, הוא לא היה מרשים במיוחד.
אך בימינו, אין מקום לדברים מרשימים,
אלה אם אלו ניצחונות.
"יש לך מושג מה את עומדת לעשות?"
שמעתי את קולו של מארק באוזני.
לא שמתי לב לכך קודם, אבל יש לו שרידי מבטא.
"אני אאלתר" אמרתי לו בחיוך, "כרגיל."
העפתי מבט בפנים הבניין.
היה אפשר לדעת כי הוא נבנה הרבה לפני התקופה הזו.
תקרות גבוהות, שטח מרובה, חלונות מרווחים.
"תשברי רגל" לחשה לעברי אלי.
"נחמד מצדך אבל, אני מנסה להישאר בחתיכה אחת" אמרתי
וכאשר ראיתי כי היא רוצה להסביר את תדברי, הוספתי,
"אני מודעת לכך שזו ברכה למזל, אך אני לא שחקנית,
לכן, זה לא נוגע אליי" אמרתי ומיהרתי להסתלק לפני
שתחליט לשאול מה אני כן.
"שלומות" עניתי ברגע שעליתי על הבמה,
"אני אוליב ואני המפקדת החדשה שלכם"
לא הייתי בטוחה אם ההגדרה נכונה, אבל זה לא היה ממש משנה.
"וואו, אתם קהל קשה מה?" אמרתי לאחר שלא נשמע קול.
לא התנגדות ולא הסכמה.
"טוב, אני מניחה שצבא כבשים שמובל ע"י אריה טוב יותר
מצבא של אריות המובל ע"י כבשה" אמרתי והתכוונתי ללכת.
"איך קראת לנו?" נשמע קול מההמון.
"כבשים" אמרתי והסתובבתי אל עבר הקהל,
"חיות פחדניות וחסרות הבנה בכול הקורה סביבן"
אמרתי ודאגתי להגביר את קולי.
"דואגות לברוח ולהתפזר במצבים קשים" קולי חתך את הדממה.
"ולמה את בטוחה שאת אריה?" שאל קול ואליו הצטרפו קולות נוספים.
"משום שאני עומדת על שלי ואיש לא יזיז אותי מעמדתי" אמרתי ומבטי
עבר בין אנשים, הם לא יכלו לראות את מבטי, אך יכלו להרגיש בו.
"ואיך אנחנו נדע שאת לא סתם אומרת?" נשמע הקול ממקודם
"איך אנחנו יודעים שאת לא סתם מאכילה אותנו סיפורים?"
הוא אמר, וידעתי שאותו אני רוצה לצידי.
הוא היה מהאנשים שמתחילים ומסיימים מהפכות,
מהאנשים שאתה לא רוצה כאויבים.
לא עניתי דבר בתשובה, רק שלחתי יד אל חיבור הגלימה
ונתתי לה לגלוש.
"אתם רואים את הצלקות הללו?" שאלתי והראיתי להם את זרועותיי,
אשר היו מכוסות צלקות.
חלקן משוננות וחלקן חלקות.
חלקן ישנות וחלקן חדשות.
אך הדבר שהיה משותף לכולן הוא שהן מילאו את שטח זרועותיי.
"קיבלתי אותן כי לא הייתי מוכנה לוותר" הייתה דממת מתים.
"כי רציתי לחיות" המילים הללו היו שקר, אך הם לא ראו אותו,
הם ראו רק עובדה בדברי, משום שמי רוצה למות?
"כי היה לי מה לאבד" עוד שקר, אך למי אכפת?
"אז אני שואלת אתכם, אתם רוצים לחיות ככבשים?"
קולי היה מלהיב, סוחף.
"אתם רוצים לחיות מובסים וללא כבוד?" ראיתי כי החיים חוזרים אליהם,
לאט, אך בהתמדה.
נשמע מקהלת 'לא' אחידה.
"או שאתם רוצים להיות אריות?" איש לא היה יכול להישאר עוד אדיש.
"לחיות כמלכים ולהיות מוערכים?" בקטע הזה, נשמעו כבר תשואות,
האנשים היו משולהבים.
הם היו מוכנים ללכת אחריי לכול מקום.
הרי הצעתי להם תקווה במדבר של אכזבה.
"אם כך, האימונים יתחילו מחר, אני מצפה לראות את כולכם"
קולי היה קשה, אך חיוך הופיע על שפתיי.
"איך הצלחת?" שאל מארק לאחר שירדתי מן הבמה.
או יותר נכון להגיד, הוא צעק משום שאי-אפשר היה לשמוע דבר.
"גאווה היא הכול" אמרתי לו.
"במיוחד כשהיא רמוסה ולא נשאר ממנה כמעט דבר."