"Dauntless season 2-"p.s: I love you

"Dauntless season 2-"p.s: I love you

פרק 43-

מנקודת המבט של מרון:
הבטתי בה חסר אונים, בעוד היא הביטה בי כאי אמון, תהיתי האם המבט החודר שהחזירה לי ביטא כעס חודר בעיניה.
נשמתי ארוכות.
"אני מבטיח להסביר הכל…" פתחתי.
"מה שזה לא יהיה…" היא אמרה, גורמת לי לבלוע את ההסברים הרבים שעמדו על לשוני.
"האם אני צריכה לשמוע את זה?, האם מה שתגיד ישנה את העובדה ששיקרת לי כל הזמן הזה?, גרמת לי לבטוח בך יותר מאשר בעצמי… יותר מאשר באחי והחברים שלי… דיברתי איתך על הכל… על הכל כשאתה בעצם כמו כל גבר אחר… אני מצטערת, אבל אתה לא חושב שמנקודת מבט כללית זה נראה כאילו נוצלתי, הולכתי שולל ונבגדתי?… אם לא, אז תתקן אותי, כי זו ההזדמנות היחידה שתהיה לך לעשות את זה" היא אמרה, עיניה רשפו זעם של בגידה.
"אני מבין מה את מרגישה, באמת… אין כזעמה של אישה נבגדת, זה נכון… אבל נבגדת זה לא מה שאת עכשיו, אלא נאהבת… נאהבת על ידי…" אמרתי בניסיון להרגיעה.
"יש לך מושג כמה נלחמתי בעצמי כדי להדחיק את המחשבות עלייך כגבר שהייתי רוצה לעצמי?… איך שהייתי צריכה להתאים את עצמי להיות ידידה שלך ושבמשך כל הזמן הזה רק שיקרת על האקסים שלך כדי שלא אחשוד?… אין לך מושג בכלל…" היא זעמה.
"זה אומר שאת אוהבת אותי גם?" שאלתי.
היא לא השיבה, עיניה ריצדו על פני בחיפוש אחר שום דבר.
"כדאי שתדבר עכשיו אחרת אני מבטיחה להתנהג כאילו אתה מת בשבילי…" היא הזהירה.
"אני לא ממש צריך לדבר בשביל זה, רק להראות לך… בואי איתי" אמרתי ותפסתי בידה בחוזקה.
הובלתי אותה דרך חלקות הקברים עד אשר הגענו אל החלקה האחרונה.
בשורתה האחרונה נגלה קבר לצד עץ אשוח, מאחוריו נפרש נוף של נהר כסוף בו השתקפו בבואת חצי הסהר וכוכב הצפון.
הבטתי בה בעת שהשפילה את מבטה אל השם החקוק על המצבה, 'ארין אדאמס'.
"האדם הזה…" פציתי את פי בקול צרוד מהקור שחדר דרך בגדיי והקפיא את עורי.
"בטחתי בה, אהבתי אותה, הייתי מוכן לחיות בשבילה, למות למענה… חשבתי שגורלנו שזור זה בזה ושאבלה את כל חיי במחיצתה, כמו שנאמר 'עד שהמוות יפריד בנינו'…" אמרתי.
שנאתי את העובדה שהצטרכתי להעלות את הנושא המסוים והרגיש הזה שנית.
"מה קרה?" היא שאלה בהתנשפות.
"לא הספקנו להיפרד כראוי… והיא החליטה להיפרד מהעולם הזה… וממני…" אמרתי.
הבטתי בה, בעיניה הפעורות באימה, הנעוצות בקבר הדומם, החושף את רזיו בשתיקה תמידית.
"מה שאת צריכה לדעת הוא שבמשך זמן רב מידי האמנתי שאין יותר מקום בשבילי בעולם של הנאהבים… ובכן, עד שפגשתי אותך… ואת כל כך שונה ממנה ובו זמנית כל כך דומה… אולי זה בשל הרגשות שאני מרגיש כלפייך, שעבר זמן רב מאז שחשתי כך… וכל הסיפור עם השקר שאני גיי… הכל נעשה כדי שנוכל לבנות מערכת יחסים פתוחה וטבעית ככול האפשר, שאכיר אותך יותר ואוכל להיות מי שתצטרכי… ורק לאחר שנהיה מספיק אמינים אחד לשנייה, רק אז… רק עכשיו… אני מוכן להצטער על כל מה שאני גורם לך להרגיש עכשיו… ולהגיד שהכל נעשה כי אני אוהב אותך, אני יודע שזה מאוד לא מקורי אבל… בכנות, זה מה שזה ו…-"
דברי נקטעו בנשיקה.
ידיה החמימות נחו על פני והיא הצמידה את שפתיה אל שפתיה, גורמת לכל ההסברים, התחנונים, הפיצויים והמשפטים לשוב אל נבכי גרוני ולשפתיי להתמכר לתחושה הנעימה שנשיקתה משרה.
"זה מספיק להיום…" היא לחשה לי כשהתנתקנו.
"אני מצטער…" התנצלתי בפעם המי יודע כמה.
"זה בסדר… עכשיו, לא משנה עד כמה אני כועסת או המומה… אני מעריכה אותך יותר מידי… אז זה בסדר עכשיו" היא אמרה בחיוך.
"אני פוחד שהסוף שלנו יהיה דומה…" הודיתי.
"זה לא יקרה" היא הרגיעה אותי, בטוחה כל כך בעצמה.
"אם את בטוחה, אני רוצה להיות בטוח כמוך" אמרתי.
היא ליטפה את פני באצבעותיה.
"אני שמחה" היא לחשה לפתע.
"באמת?" תהיתי, לא מסוגל להסוות את חיוכי המאושר.
"עכשיו אני יכולה לחבק אותך, ללטף אותך, לנשק ולגעת בך כאוות נפשי… כי אתה יותר מחבר בשבילי עכשיו" היא הסבירה.
צחקתי כאשר היא נשקה לאפי, למצחי וללחיי.
שפתיה סורקות כל פינה חשופה בעור פני.
"כנ"ל לגבייך" אמרתי, נושק ברכות על שפתייה.
היא הביטה בי בעיניה הנוצצות.
"מה?" שאלתי במבוכה.
"נ.ב" היא חייכה חיוך מאוזן לאוזן ורכנה קרוב אל פני כך ששפתותינו כמעט ונגעו, "אני אוהבת אותך גם".

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

מנקודת המבט של רן:
עמדתי אל מול דלת משרדה של איזבלה, ידי נוקשות עליה בנימוס.
המתנתי שקולה של איזבלה ישמע ויאפשר לי להיכנס.
"יומני היקר, מה שלומך?, שלומי מעולה… רק שאני טיפשה שאין לה שמץ של מושג מה היא אמורה לעשות…" מלמלתי לעצמי כנזיפה.
"יבוא בבקשה" קולה המעומעם של איזבלה נשמע.
נאנחתי ופתחתי את דלתה.
קולה חשף את העובדה שהיא עסוקה בדבר מה מסוים שהתברר להיות המחשב הנייד שלה.
"יש לי כמה שאלות לשאול" אמרתי.
"בסדר, רק שנייה… למה שלא תשבי?" הציעה איזבלה, עדיין מבלי להרים את מבטה ממסך המחשב.
"אני מעדיפה שלא, כי אני אקבל את התשובות שלי ואלך במהרה" אמרתי.
"את נשמעת רצינית רן, קרה משהו?" היא סגרה את הלשונית המחשב והניחה אותו בצד.
"שנינו יודעות שהמשימה שביקשת מהמאמן לתת לצוות שלי היא לא משימת חיפוש מהסוג הרגיל… אני מתכוונת ששתינו יודעות ששדים רמי דרגה לא נכחדו מהעולם סתם כך ושתינו יודעות ששדים זוטרים מוליכים אותנו שולל… הם מתאגדים, זוממים תחבולה ענקית וערמומית היכן שהוא… והכל החל עוד ביום שבו שיילין מתה, כאשר נפרצו חומות ההגנה של בית הספר והדבר יצא מכלל שליטה… משהו קורה איזבלה, ואת מסתירה את זה מכולם… עכשיו תעני לי בבקשה, מי האויב הגדול ביותר של קסנדרה?, מי הוא מנהיג כל השדים?" אמרתי בנחישות.
הבעתה של איזבלה השתנתה לרצינית ועייפה, היא שילבה את ידי וחפנה את ראשה בתשישות.
"אלו פרטים שאת לא אמורה לדעת…" היא מלמלה.
"את יודעת שאני אגלה בסופו של דבר, לא משנה כמה זמן זה יארך… אני אגלה" הזהרתי.
"עוד מישהו יודע על כך מלבדך?" שאלה איזבלה.
"למה הכוונה?" שאלתי, לא מבינה.
"הכוונה היא… האם עוד מישהו חש כמותך?" פירטה איזבלה.
"אני לא יכולה לומר בוודאות, אבל לת'ור יש הבחנה חדה ומרון יודע שלקסנדרה יש אויב שמנסה לתפוס את מקומה ולשלוט על שני המינים החיים בעולם הזה… ארוסתו אפילו מתה למען זה אז… כנראה שאלו רק אני, מרון, ת'ור והמגנים מאותו יום המוות של שיילין" השבתי.
"אני מבינה…" היא נאחה.
"בבקשה, תסבירי לי מה קורה כאן…" ביקשתי בתחינה.
איזבלה נאנחה שנית.
"רן… האויב הנצחי של קסנדרה הוא ללא ספק המנהיג של השדים כמו שקסנדרה אחראית על ההנהגה של כל הנבחרים אצלנו… אתם מאומנים על מנת להפוך לציידי שדים שיהיו מסוגלים לשרוד בעולם הזה, עם הראות הזו… ותתפלאי… ישנם שדים רעים וישנם גם טובים… אתם כנבחרים, לא לגמרי בני אדם… היכולות שלכם עולות על הנורמה… מה שאני מנסה לומר שבעולם הזה ישנם בני האדם, השדים שאתם נלחמים בהם ואתם, נבחרים בעלי יכולות מרשימות על טבעיות והשדים הטובים המסייעים לכם…" הסבירה איזבלה.
"השדים הטובים?" שאלתי, מבולבלת.
איזבלה הנהנה ואמרה, "השדים הטובים, גם הם מדורגים, כחזקים וכחלשים אך כולם טובים ושונים… כמו חברתך אוונג'לין… היא מוגדרת כשד, שד מדרגה שנייה… היא לא הייתה פרי דמיונך רן, היא מוגדרת כשד נפש… בדיוק כפי שנעזרת בה כחברת נפש, כמעט לכל צייד שדים קיים שד נפש שכפוך לאדונו, ורק לו יש את היכולת לגרום לו להיעלם, כפי שעשית את…".
"אוונג'לין?… את אומרת… שאני יכולה לגרום לה לחזור?" שאלתי, המומה בעודי מעכלת את המידע החדש.
"מתי שתרצי" הנהנה איזבלה.
"אבל… איך זה שלי היא התגלתה ולאחרים לא?" שאלתי.
"שד נפש מותאם לאדונו… הוא תמיד נמצא שם, כתומך גם כשאיננו מבחינים… שד נפש מתגלה כאשר אדונו מאבד את האחיזה בדבר מה שמחזק אותו… חברייך נאחזים זה בזה, לכן שדי הנפש לא התגלו אליהם… את לעומתם היית ילדה מאוד בודדה… לכן את זוכרת את אוונג'לין מאז ומתמיד וחשבת שהיא פרי דמיונך הילדותי ולכן גם היה לך קשה להרפות ממנה…" הסבירה.
הפנמתי את דבריה בשתיקה, כאשר חלקי הפאזל מתחברים במוחי.
"מנהיג השדים הרעים נקרא 'אמון'… אמון היה שד הנפש של קסנדרה, הם מקושרים יחדיו, מסוגלים לנחש את מחשבותיו של השני, בעלי כוחות כמעט שווים אך בעלי כוונות שונות… אמון התנגד לתוכניות השלום של קסנדרה מאז ומעולם, זאת מכיוון שהיא לא הקשיבה לעצותיו וגם מכיוון שהוא היה בטוח שהכחדה של מספר מינים וקיומו של מין אחד בעולם יהיה קל יותר, הוא עזב את שורותיה ובגד בה בכך שעשה עסקה עם שד רב כוח בדרגה שמונה… השד הזה נקרא 'אשמדאי', שבהתחלה החליט לצרף אל עמו את אמון, אך זה גם דקר אותו בגבו, שלח אותו לאבדון ותפס את מקומו כמנהיג תוך שהוא שאב את כוחו…" הסבירה איזבלה.
"איך בדיוק?" שאלתי.
"איך בדיוק את חושבת שאת מתחזקת מיום ליום?" שאלה איזבלה.
שתקתי.
"כל הריגה של שד מקנה לך את הכוח שלו, אמון הרג שד עליון וקיבל את כוחו כך שהפך לשליט שהעם ירא ממנו מכל הבחינות… ומאז קסנדרה ואמון נלחמים ומגנים על שני העמים שלהם באיום תמידי על מלחמה… אתם הנבחרים שאומנתם במיוחד בבית הספר של סבינו נועדתם לסייע במלחמה הזו… את תתפלאי לגלות שרבים שייכים למשפחות המרכיבות את המשפחה שלנו… כמו קסנדרה או קארן…" הסבירה איבלה.
"אז אמון זומם משהו… משהו סופני שעשוי לגרור אותנו למלחמה?… אנחנו עוד לא מוכנים!" אמרתי.
"אני חושדת שהמטרה של אמון היא לא לפגוע עוד בבני אדם חסרי ישע, לא בנבחרים או בבית הספר… אלא ישירות בקסנדרה… כי ללא קסנדרה הכוחות יתחילו להילחש ולהתפזר… אם כך יקרה הדבר נצטרך להכריז על מלחמה… ואני בטוחה שזה מה שהוא מנסה להשיג… המשימה שנתתי לכם היא בעצם לעקוב אחרי כל מאורע יוצא דופן שחל וחשוף את מזימתו של אמון" אמרה איזבלה.
"הכל שקט כל כך…" אמרתי.
היא הנהנה כמהרהרת, מסכימה עמי.
"רן… אם יקרה משהו לקסנדרה… את זו שתצטרכי לתפוס את מקומה… ואז האויב הנצחי שלך יהפוך להיות אמון, לא עוד מבחן מאתגר במתמטיקה… את מפנימה את זה?, ברגע שנחסל את אמון, התמודדות עם שאר השדים תהיה דבר פשוט" אמרה.
"אני מבינה… אבל לא אמרת שהוא וקסנדרה מקושרים כל כך?" שאלתי.
"אנחנו לא בדיוק יודעים עד כמה…" היא נאנחה.
"בדיוק כמו שד נפש ואדונו… אמון הפך אדון לעצמו וכך גם קסנדרה , אך… החבל המקשר בניהם מאפשר את הקיום של שניהם…" הוסיפה.
הרהרתי בדבריה, מוחי טרוד במחשבות.
"אני תוהה…" מלמלתי.
איזבלה הישירה אלי את מבטה.
נעצתי בה מבט דואג ונוקב.
"האם החבל הקושר אותם חיים, קושר אותם גם במותם?…".

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

"יומני היקר,
יותר ויותר קשיים נקרים בדרכי, כמו חול טובעני רגלי שוקעות וההתמדה בהליכה הופכת לקשה, כבדה ומעיקה אף יותר.
המידע החדש עדיין מתעכל בתוכי, הלב שלי פועם בפחד, העתיד שלי חבוי ממני וקצה של אור עוד לא נראה בקצה המנהרה שלי.
סיפרתי לחבריי על המידע המסווג של המשימה באישורה של איזבלה, קארן גם הייתה נוכחת והיא נראתה הרבה יותר רצינית, קשובה ומעשית.
ולמרות שלא יכולתי לסבול את המבטים החוקרים שהיא הגניבה לת'ור בחשאי, סמכתי עליה שתסייע לנו באמצעות כישוריה המוצלחים לעבור את כל זה יחדיו.
יומני היקר… שיילין חסרה לי יותר מתמיד בתקופות האלה… רציתי לחוות איתה עוד דברים, לנצור יחד זיכרונות יפים של צחוק, אושר וחיוכים.
החיבוק המנחם שלה חסר לי וידיה בעת שסירקו את שערי לאחר מקלחת מנחמת… כל זה חסר לי.
וגם את הדברים הפחות טובים, העצובים, המאכזבים וכל המכשולים והקשיים שביניהם… גם אותם רציתי שנעבור יחד.
ובמקום זאת, ליבי כמהה לגבר אחר בעוד גופי חבוק בזרועותיו של אהוב ליבה של חברתי המנוחה.
מה לעזאזל אני עושה?…
חשבתי לזמן אלי את אוונג'לין בחזרה… אבל נוכחותה מזכירה לי ימים שעברו, ימים שהייתי תלותית בה ופחדתי להרפות… הנוכחות שלה מזכירה לי שאני זקוקה ליותר עזרה ושאיני מסוגלת לעזור לעצמי ולא כך רציתי לחשוב… רציתי להתמודד עם הדברים בכוחות עצמי ולהאמין שהמצב ישתפר.
החדשות הטובות הם שמרון כינס את כולנו בארוחת ערב חגיגית והצהיר על חזרתו לארון, כלומר שהוא חשף את עברו בפני סילבר וזו… נראתה יותר מאושרת משיכולתי לשער…
אז מרון באמת הצליח לקיים את הבטחתו ולהפוך את סילבר למאושרת, כפי שכולנו רצינו יותר מכל, מבנינו חיוכה היה המאיר ביותר.
ועל אף כל זה, אני מנסה לשנות את רגשותיי כלפי ג'ב ולפעמים אני מצליחה אך ת'ור נמצא בכל פינה, בין אם בראשי ובין אם בחיי, תמיד בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון כדי להסב לי אי נוחות בקרבתו של ג'ב.
ושוב יומני… מה עלי לעשות?".

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~

לקראת סוף השבוע עברנו אל הבית שביער, הבית שאיזבלה ואוריון בנו לעצמם.
בית עץ מפואר יחסית, בעל שתי קומות וקירות זכוכית שהשרו אווירה פתוחה כמו אוויר צח.
ת'ור ואני העברנו את חפצינו מחדרינו בבית הספר אל חדרינו החדשים בבית משפחתנו.
"זו הפעם השנייה בחיי שאני עובר לגור בחדר אחר" זה כל מה שת'ור אמר כאשר נכנסנו אל הבית ועלינו לבחור את חדרינו.
לצערי החדרים היו צמודות ומחוברים זה לזה, כך שחדר אמבטיה בודד חצץ בניהם.
'אתם בטח צוחקים עלי…' זו המחשבה היחידה שחלפה בראשי בעת שעמדתי אל מול חדר האמבטיה הפתוחה ויכולתי להשקיף על חדרו של ת'ור שנגלה כאשר גם הוא פתח את הדלת האחרת מהצד של חדרו.
"אהבתם?" שאל אוריון מחדרו של ת'ור.
"ממממ… בטח" מלמלתי.
"את לא נשמעת נלהבת, חשבנו שזה ממש מגניב וחסכוני" אמרה איזבלה.
"חסכוני זה בהחלט…" אמר ת'ור, חש באי נוחות שלי.
"בסדר ילדים, תפרקו את החפצים המעטים שלכם ותתכוננו לארוחת הערב…" אמרה איזבלה.
"מממ הזמנתי את ג'ב, זה בסדר מבחינתכם?" שאלתי, מפנה את שאלתי אל אוריון ואיזבלה.
"בוודאי חמודה, שיבוא להתרשם…" השיבה לי.
חייכתי בחיבה.
"בטח… שיבוא להתרשם מכך שחברה שלו חולקת חדר אמבטיה עם האקס שלה, אני בטוח שהעיניים שלו ינצנצו מהתלהבות" סינן ת'ור.
"מה אמרת?!" ירקתי לעברו.
"הוא חבר שלי גם, גם בעיני זה לא מוצא חן שהחברה של החבר שלי חולקת חדר אמבטיה איתי" השיב ת'ור.
"אתה לא חושב שאתה מגזים?" זרקתי את ארגז החפצים שלי על המיטה המסודרת.
ת'ור פנה לענות לי, אך איזבלה שלחה אליו מבט וזה גרם לו לחשוק את שיניו.
"תתכוננו בנחת, אנחנו למטה" אמר אוריון ושניהם פנו לצאת מחדרינו.
ת'ור חרץ את לשונו לעברי כאשר דלתותינו נטרקו.
"בלתי אפשרי" סיננתי לעברו ברוגז.
פרקתי את דברי, מסדרת בגדים בארון וספרי לימוד על מדפים.
הסרתי את חולצתי והתכוננתי להיכנס אל המקלחת לאחר שווידאתי שהשמלה שלי ובגדים תחתונים אחרים מונחים כמוכנים שאלבש אותם כאשר אצא, ריחנית ונקייה.
"מקלחת, מקלחת, מקלחת" זמזמתי לעצמי, קצרת רוח לשטוף מעלי את זיעת היום.
פתחתי את דלת חדר האמבטיה ונעלתי אותה אחרי.
פרמתי את הקשר של הגומייה בשערי והסרתי את מכנסיי, פונה להסיט את ווילון האמבט בכדי לבדוק האם יש צורך להדליק את הדוד בשביל מקלחת חמה.
צרחתי בבהלה כאשר הבחנתי בת'ור טבול באמבט קצף מפנק.
"מה לעזאזל?!" פלטתי מבוהלת והסתתרתי מאחורי הווילון.
ת'ור קפץ ממקומו, נבהל מצרחתי וגרם לי לעצום את עיני.
"זה לא ייתכן ככה… למה לא אמרת לי לפני שנכנסת?!" אמרתי בעיניים עצומות.
"זה לא יהיה מביך יותר?!, האם את לא אמורה לדפוק ולשאול אם יש מישהו באמבטיה?, איזו חסרת אחריות, באמת!" התלונן ת'ור, נכלם.
"תפסיק להאשים אותי בכל הפעמים שאתה נמצא במקום הלא נכון בזמן הנכון!" קראתי.
"תפסיקי לחפש אותי כל הזמן…" הוא אמר.
"מי מחפש את מי?!" קראתי ופקחתי את עיני.
ת'ור נעמד מולי, גופו שטוף קצף, הוא אחז בווילון ועיניו ננעצו בעיני.
"מ… מה אתה עושה?" גמגמתי מוכת מבוכה.
"מי מחפש את מי?" הוא חזר אחרי.
"זה מה ששאלתי" השבתי.
"את חושבת שאני מחפש אותך?" הוא שאל.
"האם זה לא כך?" זעמתי.
"לא!, זה ממש לא!" הוא השיב.
"אז מה זה בדיוק?, איך אתה שומר על מרחק כך?!" הרמתי את קולי.
"לא משנה כמה אני מנסה להשלים עם המצב ולשמור מרחק את זו שתמיד שם… את רודפת אותי…" הוא אמר בהבעה המשלבת רוגז וייאוש.
"אני לא עוקבת אחרייך" אמרתי.
הוא נאנח, מגלגל את עיניו.
"תחזור… אני אלך, תקרא לי כשתסיים…" מלמלתי חרישית, ממהרת אל הדלת.
"עוד לא סיימתי לדבר" הוא אמר.
"אין לי צורך לשמוע עוד…" אמרתי.
הוא לפט את ידי וסובב אותי אליו.
"רעה" סינן, מושך אותי אליו כך שגופינו נגעו.
"את ילדה רעה" הוא לחש לי בכאב.
"אני לא מתכוונת להצטער על העניין של ג'ב אם על זה אתה כועס הפעם" אמרתי, מדחיקה את הסבל שהמילים הללו יצרו.
"אני לא כועס" הוא שיקר.
"אז תעזוב לי את היד…" אמרתי, מנסה להיחלץ ממנו.
"את יודעת?, תמיד הייתי ילד אדיב, מתחלק עם חבריו… אין לי בעיה להתחלק בך כל עוד אני אוכל להיות איתך" הוא אמר בערמומיות האופיינית לו אך יכולתי להבחין שהוא לא מאמין ברעיון חלוקת נשים.
"אל תדבר ככה… זה מגעיל אותי" ביקשתי, מנסה להירתע לאחור אך בכישלון.
"ושאת מתנשקת עם חבר שלי מאחורי גבי כשבעצם את אוהבת אותי זה לא אמור להגעיל אותי ואותו יחד?!" זעם.
"הוא אוהב אותי, הוא סבלני… הוא עוזר לי לשנות את הרגשות שלי" אמרתי.
"ומה איתי?, גם אני אוהב אותך… ומה זה?, עוזר לך לשנות את הרגשות שלך?, ככה הוא אוהב אותך?, בכפייה?!, את קוראת לזה אהבה?" הוא נדהם.
"ולאגרסיביות שלך אתה קורא אהבה?" השבתי לו בלעג.
"אני מנסה לגרום לך להתעורר" הוא אמר.
"אתה מנסה לגרום לי להתחרט ולהיכנע, אני לא מתכוונת לעשות את זה" אמרתי.
"את עד כדי כך נחושה למחוק אותי מהחיים שלך?" הוא הזדעזע.
"כדאי שתתחיל לעמול בשביל זה גם אתה" הצעתי לו.
"לא יאומן…" הוא סינן באנחה.
"עכשיו תתקלח, אנחנו נאחר בסוף…" אמרתי, דוחפת אותו מעלי הישר אל האמבט.
הוא לפט בזרועי כך שצנחתי ביחד עמו אל האמבט הרחב, עטוי קצף מנצנץ.
עליתי מעל פני המים, מתנשפת בחוזקה ומסירה מגופי קצף.
"אין לך גבולות!" זעקתי, רותחת מזעם.
"חמש דקות כאן איתי ואני אגרום לך להתחרט על כל המעשים המטופשים האלה…" הוא אמר.
"לא תודה" אמרתי ופניתי לעמוד ולצאת, כולי ספוגה במים.
ידיו התהדקו על רגליי בחוזקה, מושיבות אותי עליו, מחזירות אותי לחום האמבט.
הנחתי את ידי על חזהו מחשש שאפול.
"שנתקלח יחד?" הוא התגרה בי.
גיחכתי, עיני רושפות זעם על עקשנותו.
"תתארי לך כמה נחמד זה יהיה אם ג'ב יחפש אותך ופשוט ימצא אותנו ככה…" המשיך ת'ור.
"אתה לא תעשה את זה" קבעתי, אך בתוכי התעורר חשש.
"ומה אם כן?" אמר, רוכן אל פני.
בכעס ובייאוש הטחתי בפניו גוש עצום של קצף וניסיתי להטביעו.
פתחתי לעצמי חלון זמן של מספר שניות, פניתי להתרומם שני וקרסתי מטה שוב בפרץ של מים שזלגו על הרצפה.
ידיו של ת'ור לפתו ברגליי והשיבו אותי למקומי.
"אתה לגמרי ערום עכשיו" התנשפתי, עוצמת את עיני.
"ואת לגמרי מתרגשת מזה?" שאל.
"מה גורם לך לחשוב שאני כל כך אוהבת אותך?" השבתי.
הוא צחק, ידיו עולות ללטף את ירכי ברכות מצמררת.
הוא רכן אל אוזני, זרועותיו עוטפות את גופי, רגלי מתהדקות סביב גבו.
"בלילה ההוא את גרמת לי להיכנע לך…" לחש לי.
בלעתי את רוקי כאשר מאורעות אותו לילה עלו בראשי שנית.
"הלילה הזה… אני אגרום לך להיכנע לי" הוא קבע, פיו נסק דרומה, מחל לנשק את צווארי בנשיקות זעירות ומטריפות.
"לא…" ניסיתי להשתחרר מאחיזתו.
הוא לפת את ידי בחוזקה, מרחיק אותם לצדדים בכוח שלא יכולתי להתנגד לו.
"לא… לא…" המשכתי למלמל, גופי מתחיל להיכנע למגע האהוב עליו.
"כן…וכן…" הוא לחש לי וטרף את פי.
שפתיו משתובבות עם שפתיו, סורקות אותן, נושקות ונושקות, עוד ועוד.
הגבתי לו, נכנעת לפיתוי.
כאשר גופי נרפה מהנוקשות שלו אחיזתו בידי השתחררה הוא פנה לחבוק את מותני.
ידי החליקו על גבו ועלו לערבל את שערו.
הוא הושיב אותי על שולי האמבט, שפתיו נשקו לאורך רגלי הימנית, עולות אל בטני ומעלה דרך חזי אל צווארי ושפתיי.
התקפלתי והצטמררתי כאשר מצץ את העגיל בטבור שלי וניסה למלוק אותו לפיו.
"ת'ור…" נאנחתי באוזניו.
הוא התנתק ממני, מתנשף.
"עוד כמה זמן תמשיך ככה?" שאלתי, מתנשפת כמותו.
"עד מתי שאני אצליח לשכנע אותך שיש לנו סיכוי" קבע.
יצאתי מהאמבט, מתעטפת במגבת ופונה אל הדלת.
"כרגע אין לנו סיכוי…" זה כל מה שיכולתי לומר.
"עוד נראה…" הוא התעקש.
"אין מה לראות, אל תחכה לכלום" ניפצתי את תקוותו.
פתחתי את הדלת ויצאתי מחדר האמבטיה, נועלת מאחורי את הדלת.
חשתי בנוכחותו מאחוריה.
קולו נישא דרך הדלת אל חדרי כששאל.
"כמה זמן את חושבת שתוכלי להחזיק אם תמשיכי לומר לי 'לא', רן?".