הכובען המטורף- חלק שישי~קצר

לאחר כמה דקות הרגשתי איך רגליי נוגעות בקרקע, ואת ידו של הכובען נוטשת את אחיזתה בגופי. רק אז העזתי לפקוח את עיניי שוב.
והנה, פעם נוספת, הגענו אל קרון הרכבת שממנה יצאנו לפני כן.
לבי עדיין דפק בחוזקה ממה שקרה, והתמקמתי על אחד הכסאות בנחת, מתאמצת כמה שיותר להירגע.
" יש לך בדיוק שעה להתארגן לעצירה הבאה שלנו." הכובע ישב מולי ואמר.
אני השתנקתי מדבריו.
" מה עצירה הבאה?" אמרתי בהתנגדות מוחלטת. " לא סיימנו?"
הוא התחיל לצחוק מהשאלה שלי. " אוי, תהיי הגיונית!" הוא גיחך.
" זה לא כל כך קל בהתחשב בנסיבות." עניתי בעוקצנות.
" רק התחלנו." המשיך לומר, הפעם טון הדיבור שלו כבר התחיל להטריד אותי ממש.
" אני רוצה הביתה!" צעקתי בידיים מונפות לאוויר, בעודי שוכבת על זוג כסאות וראשי מביט אל התקרה המעוטרת של הקרון.
" עוד מעט, ילדה שלי, עוד מעט." ענה הכובען.
אני גלגלתי את עיניי וחזרתי לבהות בתקרה. חיכיתי לעצירה הבאה שלנו, מקווה שהיא תהיה פחות מוזרה מהראשונה, ושאוכל לחזור הביתה בקרוב, מכיוון שאני ממש לא בנויה לכל ההרפתקאות ההזויות האלה.