כתמים שחורים.

דמעות מלכלכות את לחיי בכתמי מים מלוחים, רגליי ממשיכות הלאה, הרחק משם. עיניי נוצצות מכמות הכאב שנשאו במשך שנים רבות, מחייכות למשמע המילים ששפתיי הדקיקות לחשו. ראשי מורם גבוה, גאה; מסתירה אני את כל מה שקרה בחיי, את כל זעקותיי וצרחותיי הרמות והרבות. אך לבי השקט מפרפר, נרגש לראות את היער החשוך והאפל שקיים במוחי. ורדים שחורים כליל כוכבים מתחילים לכסות את גופי, מחדירים את קוציהם החדים אל זרועותיי הצנומות, מלחששות את עברי המצולק, מזכירות את כאביי הרבים שחשתי. איפורי נמרח על עורי החיוור, יוצר כתמים שחורים כרגשותיי. בלבי אין שום תמיהה, רק חנק הלוחץ עליי פעם אחר פעם, מאיים לקרוע אותי לגזרים. נדמה כאילו מושכים בחוטי המחוך, וכך חונקים אותי בייסורים, לאט לאט… הזמן לא ממהר, הוא נחוש בדעתו לענות אותי. הדמעות הכאובות התנפצו על האדמה היבשה, מחלחלים לתוכה באטיות רבה, כסכין החודר לתוכי בצרחות מקפיאות דם. מראה מוחזקת בידי, משקפת אותי. משקפת את הסבל הנוזל ממני בחיוכים נוראיים, את כל הצעקות שצעקתי לעזרה, תחושת החנק. פרפרים עדינים מסתובבים סביבי במהירות, אוסף של הבזקים שחורים וכחולים, מרפרפים על גופי הכחוש, מנסים לנקות את השריטות והצלקות שאגרתי בגופי. פרפרים שרוצים לעזור לי להתנחם, לצאת מהיער הסבוך של חיי, לנסות למצוא את דרכי החוצה. אך איני מסוגלת, זה מקומי בעולם. להתענות לנצח, להיזכר בכתמי העבר הרבים, לקחת ללבי את כל מחשבותיי הנוראות מכל. את כל חיוכיי המזויפים. את הדמעות הנוזלות מעיני הריקות, ריקות מכל רגש, ריקות מחיים.