׳מתינות זה בשביל פחדנים׳ – חלק ב׳ ואחרון

הכל שחור משחור, הכל ריקני כול כך מרגע לרגע.
אני זוכרת את הכל, אני זוכרת כול פרט ופרט החקוקים במוחי כול הטיפולים, הכימיותרפיות.
אני מרגישה כאילו חור שחור שאב אותי פנימה ולראשונה אני מצליחה לצאת החוצה, הכול מרגיש לי מוזר כל כך, כאילו משהו הכרחי חסר לי, משהו נחוץ כל כך.
כמו… נשימה.
אני יודעת שהעניים שלי עצומות, אבל כשאני מנסה להיאבק עם אפעפי שיפקחו אני לא מצליחה לגרום להם לנוע מעלה.
אני מצפה לאור קלוש שיאיר את התוהו והבהו השחור המקיף אותי.
הכול כל כך קשה נורא.
לזוז, לנשום, להגיד משהו, לצעוק לעזרה.
כאילו כול מעמסת העולם נפלה על כתפיי פיתאום, כאילו אוקיינוס שלם נוחת עלי בלי שום הזהרה מראש.
ואני טובעת.
לאו דווקא נרטבת, אני מרגישה יבשה יותר מאי פעם בתוהו והבהו השחור הזה.
שוב הרגשה מוזרה משתלטת על הריק, הרגשה מוזרה שאין לי מושג למה השתלטה עלי פתאום.
אני מבחינה בנקודת אור רחוקה ממני, נראת רחוקה במיליוני ואלפי קילומטרים,גרוע יותר… באלפי שנות אור.
אני מנסה לרוץ אל עבר נקודת האור, גם אם זה יקח לי שנים אני רק רוצה לברוח מהחושך ומהעלטה שמסביב.
רגליי מסרבות נוע, אני לא מבחינה בגופי בתוך החושך הזה, כאילו אני רק נשמה תועה בריק אינסופי ונצחי.
אני זוכרת את הכול, אני לא יכולה לשכוח את מה שחקוק לי עמוק בתוך הזיכרון.
אני זוכרת את הכאבים, את הטיפולים, את הלילות הארוכים והקשים שהיו עוברים עלי.
הכאב של כולם, הכאב שלי…
נקודת האור המהבהבת ממרחקים מתקרבת לעברי, עפה במהירות הקול לכיווני, ועדיין באיזה שהיא צורה מטורפת- הכול שקט כמו החושך שמסביבי.
עוד נקודת אור מהבהבת ממרחק, מנקודת ההתחלה של הנקודה הקודמת ועפה לכיווני, שני נקודות האור מתחרות האחת בשנייה מי תגיע אלי הכי מהר.
ואני רק רוצה שזה יתנגש בי כמו משאית, שתעורר אותי מהעלטה הנצחית הזאת.
האור משתלט על החושך, הכול לבן וצח והחושך לאט לאט נסוג ממני, העלטה לאט לאט נעלמת יחד עם החשכה.
והריק השחור והאינסופי- נעלם כלא היה.
אני מרגישה שוב שליטה על הגוף שלי שנמצא בתרדמה עד עכשיו בחושך, אבל כאן באור כול השליטה חזרה אלי.
אני ממצמצת כמה פעמים, מחליטה לפקוח את עייני לא משנה לאיזה מחזה אראה בקומי.

הכול מטושטש ולא מובן, האור עדיין מככב בעייני וגורם לצורות מוזרות להופיע באוויר המטושטש שמלפניי.
הראייה שלי לאט לאט מתבהרת, לאיטה מתחדדת ואני מצליחה להבדיל בין הדברים הרבה יותר טוב.
תקרה לבנה.
קירות לבנים.
אני מרכינה מעט את ראשי, ואני שמה לב שאני במצב של שכיבה רפויה,
מיטה לבנה.
מצעים לבנים.
סדינים לבנים.
הכול לבן מול עייני, אני כמעט שוחכת את החושך שעטף אותי קודם.
צפצוף מתכתי רועם באוזניי, אני מרימה בקושי את מבטי אל עבר מוניטור העומד מולי.
דפיקות הלב שלי מוצגות על צג המוניטור.

זה הרגע בו הבנתי שהמחלה לא ניצחה, זה הרגע בו הבנתי שאני עדיין חיה, חיה ונושמת…
שאני בסדר, שאני זאת שניצחה את המחלה הארורה שהייתה בתוכי.
עכשיו הכול בסדר, אני הולכת להתגייס לצבא ולשרת את המדינה שלנו בגאווה בדיוק כמו שרציתי לפני המחלה הקשה שמנעה ממני כול כך הרבה דברים.
וזה מה שגורם לי להבין שעכשיו, כול הדברים שהיו קשים לי לעשייה בזמן שהייתי חולה עכשיו אפשריים, אני יכולה לעשות את כול מה שאי פעם רציתי, אני במלחמה הזאת ניצחתי.

הניצחון במלחמה במחלה הזאת לימדה אותי כל כך הרבה…
שאין שום דבר שאני לא יכולה לעשות.
אין שמיים גבוהים מידי, אין ים סוער מידי.
למדתי הרבה לקחים במשך הקרב הארור במלחמה.
לקוות, כי התקווה היא הדרך היחידה שבה ליבי לא יישבר.
לעמוד על שלי , גם אם זה אומר לעמוד לבד.
שאי אפשר לחפש היגיון בטירוף.
שאי אפשר להסתיר את מה שרואים.
שלא תמיד אפשר לבחור בדרך הקלה.
שאחת ההחלטות הכי קשות שצריך לבצע זה אם לוותר או לנסות חזק יותר.
שכול דבר ששווה לעשות בחיים, שווה לעשות שוב ושוב.

והדבר הכי חשוב שלמדתי במשך המלחמה הארוכה עם המחלה במשך מספר שנים, ׳מתינות זה בשביל פחדנים׳.