'לא כאן, אלא שם למעלה '

' אני מתגעגעת. יש כל כך הרבה עצב בפנים שלך, בעיניים, בזיות השפתיים. יש כל כך הרבה שאלות שאני רוצה לשאול אותך, אבל עכשיו נשארה לי רק התמונה שלך.

אני סופרת את השניות לאחור, מחכה לרגע שבו מוחי ייזכר שוב במילים החותכות.
"אני עוזב."
זהו. רק שתי מילים, ולא יותר. לא הסברת, לא הוספת, רק אמרת שאתה עוזב, והלכת.
עם מזוודה אחת קטנה בידך יצאת, ולפני אני חושבת שדמעה יצאה מעינייך.
רציתי לרוץ אחרייך באותו יום, לדרוש לתשובות, אך קפאתי, פשוט כך, קפאתי. רגליי לא הצליחו לזוז ושפתיי לא הצליחו לדבר.
"אני עוזב." ועזבת.

שנתיים עברו מאז. אמנם לא הרבה, אך במשך השנתיים האלה לא ראיתי אותך, או שמעתי ממך.
זה הרגיש לי כמו נצח.
אתה יודע, אני חושבת שאמנם לא היינו ביחד הרבה זמן, אך אני לא אצליח להחליף אותך באף אחד. אתה היית מיוחד, במיוחד בדרך שבה נהגת, דיברת. בנימוסייך.

'אתה לא שותק, אתה צוחק ללא שליטה,
אתה לא נעלם, אתה מתחבא מאחורי המיטה,
אתה לא בורח, אתה רץ כדי לקטוף לי פרח,
אתה לא שלה, אתה רק איתי הלילה.'

לפעמים אני תוהה, למה השארת את השיר שכתבנו פה, למה לא לקחת אותו איתך.
לפעמים אני תוהה למה אתה לא מחזיר תשובה לכל המכתבים ששלחתי, למה אתה לא עונה לטלפון…

לא קיבלתי תשובות לשום מחשבה שהיתה במוחי. רק מאוחר יותר הבנתי למה.
כשאמרת "אני עוזב" , באמת עזבת.

אתה לא כאן יותר, אתה שם למעלה. '